אתמול הודיע בנק ישראל שבחודש דצמבר יכנס למחזור השטר החדש של 200 שקל. השטר החדש נושא את דיוקנו של המשורר נתן אלתרמן. הציטוט שנבחר של המשורר: "אנו אוהבים אותך, מולדת / בשמחה, בשיר ובעמל". נו, זה אנדרסטייטמנט השנה, נתן. אנו אוהבים את המולדת בשמחה, בשיר, בעמל – ואין שכרנו בעמלנו. ואנו עדיין אוהבים את המולדת. אוהבים אותה בגזל, בחמס, בביזה, בחזירות, בהתעמרות ובעושק.
כי השטר החדש יעלה לנו הרבה כסף. ואני לא מדבר רק על הקמפיין של בנק ישראל. הרי על הקמפיין לעידוד השימוש בשטר החדש של ה-50 שילמנו חמישה מיליון שקל, ויש רק לקוות שעל הקמפיין לעידוד השימוש בשטר של ה-200 לא נשלם 20 מיליון שקל. אבל הקמפיין הוא רק מס אחד. מס שני הוא מס הבלטה. כי אחרי כמה שנים עם השטרות החדשים, השטרות הישנים יהיו סתם נייר.
כישראלים זה נראה לנו לגמרי טבעי שמדפיסים שטרות עם תאריך תפוגה. כמו קוטג'. אבל בבנקים אחרים זה לא ככה. זה לא ככה בבנק הפדרלי בארצות הברית, זה לא ככה באנגליה, זה לא ככה בקנדה, גם לא במצרים או בירדן. בנקים מרכזיים מכבדים כל שטר שאי פעם הונפק על ידם. לא כך בנק ישראל, שמחליף שטרות כמו גרביים – על הדרך גם עושק את יחפני הארץ בקטע מסריח.
מי שנלחם כבר שנים במס הבלטה של בנק ישראל הוא קובי לידרמן, הבעלים של "לידרמן מטבעות", חנות מטבעות לאספנים בתל אביב. "מי ניזוק מזה? רק אנשים מסכנים", הוא אומר. "מהניסיון שלי, אלה אנשים מסכנים. הם באים לחנות שלי, מקרים קשים. אני זוכר שבא אלי לחנות בחור מבני ברק, ממשפחה חרדית קשת יום, שפתאום גילה שאבא שלו אגר 25 אלף שקל במזומן – ועכשיו הכסף הזה חסר ערך. למה? למה לכסף יש תאריך תפוגה? מה קרה? המדינה קרסה?".
בסבב הקודם 220 מיליון שקלים לא הוחלפו בזמן
בכמה כסף מדובר? תחזיקו את עצמכם. בפעם הקודמת שבנק ישראל עיצב מחדש את השטרות, ב-1999, ניתן היה להמיר את השטרות הישנים בחדשים עד סוף 2010. לפי הערכת הבנק, 220 מיליון שקל לא הוחלפו בזמן. חלק מהשטרות האלה בטח נקרעו או אבדו, חלק נשמרים עד היום אצל אספנים, אבל הרוב נגנב, וייגנב שוב בקרוב, מתחת לבלטות העניים, הקשישים והנפטרים.
"מי שומר כסף מתחת לבלטה? אנשים מבוגרים. לאנשים מבוגרים יש קבעון של מזומן. הם מקבלים קצבאות, מוציאים את הכסף מהבנק ושמים אותו במזווה. ואז הם שוכחים מהכסף הזה, או שהם הולכים לעולמם, ופתאום כבר מאוחר מדי. ואז הם או הילדים שלהם באים לחנות כמו שלי, ואני יכול להציע להם, במקרה הטוב, עשרה אחוז, אולי 15 אחוז, מערך החסכונות שלהם או של יקיריהם. זה שובר את הלב".
אז לידרמן כתב מכתב לנגיד לשעבר סטנלי פישר. ואחר כך עוד מכתב לקרנית פלוג. התשובה הקבועה של בנק ישראל: אם יהיו שטרות שונים זה יגרום לבלבול. "למי זה יגרום בלבול? לעובדי בנק ישראל? הרי לא מדובר על שטרות שאפשר להחליף בכל בנק, רק בבנק ישראל בירושלים. מה, עובדי בנק ישראל לא יודעים להבדיל בין שטר ורוד עם שז"ר לשטר כחול עם אלתרמן? אני מוכן לעזור להם. אבל הם לא רוצים עזרה, כי המדינה מרוויחה מזה. זה מס שקט".
לידרמן מבהיר שיש בנקים אחרים בעולם שנוהגים כמו בנק ישראל, ולא חוסך מהם את זעמו. "נכון, גם השוויצרים עושים את זה אבל הם מנוולים, סליחה על הביטוי, מנוולים עם תעודות. הרבה אנשים שמו כסף שוויצרי בצד, שטרות עם ערך של אלף סוויס פרנק, ואיבדו את כל הכסף. אבל אחרים מכבדים. היום בגרמניה אם אתה מביא שטרות של מארקים אתה מקבל את הערך שלהם ביורו, שזה מטבע חדש לגמרי. מילא היורו, אתה יכול לטוס עכשיו ללונדון עם שטר של פלסטינה המנדטורית ולקבל את ערכו בלירות סטרלינג".
אז נכון, יש את שוד הגז ואת קרטל הבנקים, את הריכוזיות בשוק המזון ואת עובדי הקבלן, אבל בעיניי מס הבלטה הוא אולי הסמל האולטימטיבי לשיטת מצליח של חזירי ישראל. כמו אותו מבצע באורנג' או בסלקום, גם בנק ישראל מפרסם את המועד האחרון להחלפת השטרות הישנים – ולכאורה זאת אשמתנו שלא שמנו לב שהשתנו תנאי המבצע. כאילו שכל החיים כאן צריך לעמוד על המשמר מפני חזירים תוקפים. אפילו כשהחזיר הזה הוא בנק ישראל.