נכון לכתיבת שורות אלו, אני עבריין נמלט. טוב, לא נמלט. האמת היא שלא יצאתי מהבית כבר איזה יומיים. שילוב של גשם ומכנסי פיג'מה חדשים עם הדפס של שועלים ואיילים, לסירוגין. אבל עבריין – בהחלט! ועל איזה חוק עברתי? נכון מאוד: על חוק הספרים (חובת מסירה וציון הפרטים) התשס"א.
חוק הספרים (חובת מסירה וציון הפרטים) התשס"א מחייב כל מוציא לאור בישראל למסור לספרייה הלאומית בירושלים שני עותקים מכל פרסום חדש. אני מוציא לאור כתב עת לשירה. את כתב העת אני מדפיס ב-5,000 עותקים ומפיץ חינם בכל הארץ. ואם מישהו גר באיזה חור, אפילו בחו"ל, אני שולח לו ספיישל בדואר. בכיף. אבל לספרייה הלאומית בירושלים אני מסרב לשלוח. להם לא.
למה? כי בנורבגיה המדינה קונה 1,000 עותקים מכל ספר חדש, ואילו בישראל המדינה גונבת שני עותקים מכל ספר חדש. ואל תגידו לי שפה זה לא נורבגיה. אני יודע שפה זה לא נורבגיה. הרגע כתבתי: בנורבגיה המדינה קונה 1,000 עותקים מכל ספר חדש, ואילו במדינת הלאום של עם הספר המדינה גונבת שני עותקים מכל ספר חדש. אז הצעתי להם פשרה. אני אשלח את שני העותקים, והם יתלו שלט בכניסה לספרייה הלאומית בירושלים: "כל העושר הספרותי שלפניך נוצר למרות מדינת ישראל".
הם לא ענו. אני לא יודע למה. לדעתי ההצעה שלי הייתה הוגנת בסך הכל. הרי המדינה לא שמה שקל על כתב העת שלי. המשוררים מפרסמים בו בחינם. המעצב מעצב אותו בחינם. ואני עורך אותו בחינם. מה זה בחינם? אני מפסיד כסף. כסף שאין לי להפסיד. אבל לא נורא. הכול לשם שמיים. כמו בחורי ישיבה שלומדים גמרא, רק בלי הכסף מהמדינה.
והנה, לאחרונה הרחבתי את קונגלומרט השירה המשגשג שלי ופתחתי הוצאה לאור. לא זמורה-ביתן-כנרת, אלא הוצאה לאור של ספרי שירה, שתלווה את משוררי כתב העת. הרי בזמורה-ביתן-כנרת לא מפרסמים שירה. אף אחד לא מפרסם שירה. אם אני, ועוד קומץ משוגעים לדבר, לא נפרסם שירה – השירה לא תהיה מפורסמת. פשוט לא תהיה.
ואיך שיצאו הספרים הראשונים מהדפוס – בום! מייל מהספרייה הלאומית בירושלים. אני לא יודע איך סוכני החרש של הספרייה הלאומית בירושלים שמעו על הספרים בתל אביב, אבל אני בטוח שהמשכורת של האדם שתפקידו לעקוב אחר הפרסומים החדשים ולצוד את מפרסמיהם עולה למדינה בערך מה שהיה עולה לה פשוט לקנות שני עותקים וזהו.
אגב, למען הסר ספק: אני לרגע לא מאשים את צוות הספרייה הלאומית בירושלים. אני משוכנע שכולם אוהבי ספר וספרות לפחות כמוני. זה החוק. ולא רק בישראל. ברוב מדינות העולם יש חוק מסירת עותקי חובה לספרייה הלאומית.
אבל ברוב מדינות העולם יש גם תמיכה משמעותית בהוצאה לאור, בטח של שירה. לא טוב לכם נורבגיה? סבבה, אז במדינות כמו מקסיקו, סין ויוון אין מע"מ על ספרים. רק במדינת המירי הרגב שלנו אין שום הבדל בין מכירה של ספר שירה למכירה של טוסט נקניק – למעט העובדה שהיא, המדינה, מחרימה כל שני טוסטים חדשים לטובת מוזיאון הטוסטים והנקניקים בירושלים.
אז עניתי לספרייה הלאומית בירושלים. אחרי שירה, כתיבת מכתבים טרחניים היא הז'אנר הספרותי האהוב עליי.
"על הספרים האלה שילמתי בכסף מלא", כתבתי להם. "כסף שעליו שילמתי מס מלא. אני לא חייב לכם דבר. אפילו אם החוק קובע שכן. ואני מצפה שאתם, צוות הספרייה המסור לספרות, תבהירו למחוקק גס הרוח שלנו שאת עלויות 'בניית האוסף הלאומי' המדינה צריכה לשאת – לא המו"ל העצמאי. ואם כבר החליטו לגנוב שני עותקים מכל ספר חדש, מן הראוי, לכל הפחות, להציע לשלם על הבול. להזכירכם: האנגלים עד היום מצטערים על כך שהכריחו את המתיישבים האמריקאים לשלם על הבול".
במקום תשובה קיבלתי השבוע "תזכורת ראשונה". אני לא יודע כמה תזכורות יש לפני ששולחים אותי לקלבוש, אבל אם אני כבר עובר על החוק – אז אני רוצה לעבור על עוד אחד על הדרך (סעיף 289 לחוק העונשין: הסתה להימנע מתשלומי חובה) ולקרוא לכל המו"לים, קטנים כגדולים, כרישים כרקקים, שלא למסור עותקי חובה לספרייה הלאומית בירושלים. אם מדינת ישראל אינה רוצה להשתתף בבניית האוסף הלאומי של ספרות עברית, לפחות שלא תפריע.
מורד ליון - ירושלמי, דוברת הספריה הלאומית, נמסר בתגובה: "הספרייה הלאומית מאחלת לעודד כרמלי הצלחה בקידום ושיווק כתב העת, כולל באמצעות טור זה. הספרייה פועלת בהתאם לחוק שקבע שהאחריות על ההפקדה והמשלוח מוטלת על המוציא לאור, ואנו פועלים על פי חוק, ומקווים שגם עודד כרמלי ינהג כך, ויבטיח את שימור כתב העת לדורות הבאים, כדי שיוכלו ליהנות ממנו בעתיד. הספרייה הלאומית משקיעה משאבים רבים בשימורם של אוצרות התרבות הישראלית והיהודית ובהנגשתם, כולל הדאגה שכל פרסום אכן יגיע לספריה ויוכל לשמש את הדורות הבאים, נקווה שגם למר כרמלי יהיה אינטרס שקוראים בעתיד יוכלו להגיע ולקרוא את שפורסם כיום".