יום אחד לא יהיה ביבי יותר. יום אחד ייגמר הביבי. ורגע אחרי שייגמר, אף אחד לא ידע להסביר על מה היה כל הביבי הזה.
יום אחד לא יהיה ביבי יותר. אני לא יודע איך הוא ייפול. בטח על פלילים. אבל בסוף כולם נופלים. עוד לא קם האיש שלא נפל בסוף. זה כמו עם גשם. בקיץ קשה להאמין שמים נופלים מהשמיים. זה נשמע כמו קסם. אבל מים נפלו מהשמיים פעם ומים ייפלו מהשמיים שוב.
יום אחד לא יהיה ביבי יותר, ואף אחד לא יידע להסביר על מה היה כל הביבי הזה. כמו מערכת יחסים עם אדם שרק עולב בך כל הזמן. כמו השנה ההיא שלבשתי רק גולפים. לא יודע מה חשבתי לעצמי עם הגולפים. יום אחד ילדים ישאלו את הוריהם מה הם חשבו לעצמם עם הביבי. מה נגיד להם?
לפני 20 שנה, ב-29 במאי 1996, ביבי נבחר בפעם הראשונה לראשות הממשלה. במצטבר היה לנו ביבי ל-10 שנים. 10 שנים. שני רק לדוד בן גוריון. חשבו על דוד בן גוריון. חשבו על חייכם. על כל מה שהספקתם ב-10 שנים. עכשיו תחשבו על ביבי. נסו להיזכר. יום אחד לא יהיה ביבי יותר, ואנשים יתאמצו מאוד להיזכר.
אני ניסיתי להיזכר. בכל זאת עברו 20 שנה. אולי שכחתי משהו? אז נכנסתי לוויקיפדיה של ביבי. בפרק "קדנציה ראשונה כראש ממשלה (1996–1999)" נכתב כי ביבי טבע את הסיסמא "ייתנו – יקבלו, לא ייתנו – לא יקבלו". הלאה ל"קדנציה שנייה כראש ממשלה (2009–2013)". בארבע השנים הללו ביבי נאם את נאום בר אילן. בקדנציה השלישית (2013–2015) הוא נשא נאום באו"ם. בקדנציה הרביעית הסיר את האחריות לשואה מעל היטלר בנאום שנשא בפני ההתאחדות הציונית העולמית. וזהו פחות או יותר. לביבי אין ערך בוויקיפדיה. לביבי יש ערך בוויקיציטוט.
יום אחד לא יהיה ביבי יותר. ואף אחד לא יידע להסביר על מה היה כל הביבי הזה. פעם אמרו שהוא קוסם. שהוא נואם נהדר. שהאנגלית שלו מצוינת. לדעת אנגלית הייתה מעלה רצינית ב-1996. מה אני אגיד לכם, צ'רצ'יל הוא לא. גם לא קאטו הזקן. הביבי אפור. לביבי הבעת פנים אחת. הפאוזות שלו מביכות. אם הביבי היה שחקן, היו מלהקים אותו לשחק את גופה מספר שלוש בסרט בי.
אני מכיר את הביבי. הכרתי כמה ביבים בחיי. הם יניחו יד על כתפך ובקול דרמטי יבשרו לך שהחליטו לעזוב את הכול ולייסד קומונה אנרכו-טבעונית בפרו. ואתה תרגיש טוב עם עצמך כי הנה, אתה איש סודו של הביבי ערב החלטתו הגורלית, ותשאל שאלות מנחות, כמו איך ייבחרו החברים לקומונה האנרכו-טבעונית בפרו. והוא, הביבי, יישב איתך וירד איתך לפרטי הפרטים. וזהו. אחרי שנה תראה אותו שוב ברחוב בתל אביב, עדיין אחוז תזזית פנימית. כמו אדם הסובל מגזים נפשיים.
פעם אנשים אהבו את הביבי. כל נהג מונית היה אומר "רק ביבי". בתיכון הייתה לי מורה לספרות שלא אהבה ספרות במיוחד. יום אחד היא הגיעה לכיתה עם ספר. עיניה ברקו. היא אמרה שהספר הזה הוא הספר הטוב ביותר שקראה בחייה, שכולנו צריכים לקרוא את הספר הזה, שהספר הזה יישנה את חיינו לעד. הספר הזה היה "מקום תחת השמש" מאת בנימין נתניהו.
היום אנשים בעיקר רגילים לביבי. עייפים מהביבי. לא מצליחים לדמיין את החיים בלי הביבי. אבל יום אחד לא יהיה ביבי יותר. יום אחד ייגמר הביבי, ורגע אחרי שייגמר הביבי מדינה שלמה תסמיק.