אנחנו חיים בתקופה שלכאורה לא מבחינה עוד בין גבוה לנמוך, טוב ורע, מורכב ופשוט. ואז מת אמן כמו דיוויד בואי ומזכיר לנו שאנחנו כן מבחינים, רק אמרו לנו להגיד שאנחנו לא.
אמרו לנו שזה מתנשא לאהוב מוזיקה מאתגרת. אמרו לנו שזה אליטיסטי לאהוב מוזיקה מחדשת. אמרו לנו שאין איכויות אובייקטיביות באמנות, שאמנות אינה אלא שיקוף של יחסי כוחות חברתיים. אמרו לנו שאמנות זאת המצאה שממציאים, לא תגלית שמגלים. ואנחנו האמנו להם.
הטור הזה הוא לא על דיוויד בואי. הטור הזה הוא עלינו. על ההתקרנפות שלנו. יש היום, ויהיו גם בעתיד, אמנים מצוינים, מורכבים וניסיוניים. אבל הם כבר לא במיינסטרים. בואי פעל בסופה של תקופה קצרה בתולדות המערב שבה המיינסטרים התרבותי ביקש להתחדש, להשתכלל ולאתגר. התקופה הזאת נגמרה.
כששרת התרבות שלנו אומרת שתפקיד התרבות הוא לספק לעם "לחם ושעשועים", היא אומרת שאנחנו לא זכאים לחוויה אסתטית, רוחנית, דתית, נשגבת, מאתגרת, מפעימה ומחכימה. היא אומרת שאנחנו לא זכאים לעוף לחלל. והיא צודקת. אנחנו לא.
כי אפשר להאשים עד מחר את שרת התרבות, את הקפיטליזם, את הפוסט מודרניזם – אבל אלה רק תירוצים. אנחנו אשמים. אנחנו בוחרים לטמטם את עצמנו בספרות רגשנית, בטלוויזיה בנאלית, במוזיקה פשטנית. אנחנו צורכים זבל ואז קוראים לו "טראש", כאילו שבאנגלית זה פחות מסריח.
אין גבוה ונמוך. יש רק נמוך
דיוויד בואי לא היה בטהובן. דיוויד בואי עשה פופ. פעם, ממש לא מזמן, פופ נשמע כמו דיוויד בואי. זה היה ה"לחם ושעשועים" של אז. זה היה מוצר, זה היה ממוסחר, אבל זה אף פעם לא היה רק מוצר – אלא תמיד גם אמנות. והאמנות לא השתנתה, אנחנו השתנינו. אנחנו שלחנו את האמנים המעניינים לשוליים. אמרו לנו שאין צורך להתאמץ, אז הפסקנו להתאמץ. אמרו לנו שאין הבדלים בין מוצר מסחרי לבין תוצר אמנותי, אז הפסקנו לחפש אותם.
אבל יש הבדלים. והם אמיתיים. וגם אחרי שיכלו כל הקיצין, ויעברו מהעולם כל בני האדם בעלי האוזניים לשמוע צלילים – והמוחות לקלוט, לעבד ולפרש אותם – המוזיקה של דיוויד בואי עדיין תהיה יותר חכמה, מרתקת ומוזרה ממה שמתנגן היום בפלייליסט של גלגל"צ.
ואם, אחרי לכתנו, חוצנים תבוניים יקלטו את מה שנשאר משידורי הרדיו שלנו, גם הם יקבעו בלא היסוס שהיצירה "ספייס אודיטי" של דיוויד בואי מורכבת ועשירה יותר מהיצירה "גולד דיגר" של קניה ווסט, בדיוק כמו שאטום של זהב מורכב ועשיר מאטום של מימן. את דיוויד בואי החוצנים שלנו יזהו תכף ומיד כסימן היכר של ציוויליזציה מפותחת, ואילו את ווסט הם עלולים, בטעות, לזהות כפולסים מחזוריים, בלתי משתנים ובלתי מעניינים, של כוכב נויטרונים חלול.
לכאורה, העמדה לפיה הכול שווה באיכותו היא עמדה דמוקרטית-עממית. למעשה היא שיא האליטיזם. כי תעשיית הבידור היא לא דמוקרטית-עממית, היא דיקטטורית-מסחרית. מישהו עם מלא כסף וכוח מכתיב לנו מה לשמוע.
ואילו אנחנו מתעצלים לגלות איכויות חדשות, אז אנחנו פוטרים את עצלנותנו בכך שאין בכלל איכויות אובייקטיביות – אלא רק טעם אישי, שהוא לגמרי במקרה גם הטעם האישי של חברת ההפקה, שהוא במקרה גם הטעם האישי של כולם, ובמקרה בדיוק שלוש דקות לרצועה, ובמקרה עם אותם ביטים חופרים ואותן מילים אינפנטיליות.
אבל זה בלוף. אנחנו יודעים שזה בלוף. וכשאמן אמיתי כמו דיוויד בואי מת, הבלוף המתוחכם שלנו מתפוצץ לנו בפרצוף. כי אנחנו יודעים להעריך אמנות טובה, אנחנו בוחרים שלא.