נשיקה מהדודה (צילום: istockphoto)
מתה על הדודה ציפי | צילום: istockphoto

1. כי למרות שאני אוהבת גפילטע, נסיעות חורפיות ואת הדודה ציפי, אני פחות מחבבת את החיבור בין השלושה, במיוחד במושב האחורי של הסוזוקי שלנו, בתוספת חפירות מהגיהינום ופקקים מעמק איילון.

2. כי אין דבר שיותר מפחיד אותי ממילותיו של דודי האהוב יואל - "תביאי לי בלאדי מרי, בלאדי הל!" לאחר שהבאתי לו כוס וויסקי, ערק, יין אדום, תירוש ומעט אצטון.

3. כי למרות שאני על תקן מלצרית אישית ללא טיפ, ולמרות שנכנסתי מחירות תל אביבית לעבדות, תמיד בסוף הסדר אמא מקפידה לסיים עם גב תפוס בדרך לכירופרקט, והכל על מצפוני שלא עזרתי מספיק.

4. כי בן דודי מהעיר, שכל כך אוהב את המושב כי "הכל כאן חופשי חופשי", מקפיד להתהלך כתרנגול חופש, בתחתונים חופשיות, חושף ילדים רכים לזוועה ולא מוכן להתפנות גם כשתם הסדר.

5. כי עד שמסיימים לקרוא את ההגדה ובדרך מקפידים לא לפספס שום רבי אלעזר, שום דכפין, שום מסובין, שום דיינו למרות שהכי דיינו ושום חד גדיא, כבר אכלתי את כל הביצים הקשות, כולל ביס מהחרוסת וגם טיפהל'ה מהכבד קצוץ, ואין לי מקום אפילו לקניידל.

6. כי תמיד כשיוצא לי בקריאת ההגדה להקריא את הקטע של הרשע, דודתי אומרת: "מה שנכון נכון!"

7. כי בגלל שלאף אחד אין באמת סבלנות לשמוע את הצעיר שבילדים שר את הקושיות, כולם מנסים לזרז אותו עד שהוא כבר שוקל התאבדות בקפיצה מהכיסא.

8. כי כשהנכדה בת ה-13 מחליטה לעצור את המחדל הקודם, לתפוס יוזמה, לעלות על כסאה ולדפוק את הנאמבר עליו התכוננה כבר מגיל שמונה, הפעם דווקא אין מי שיעצור אותה.

9. כי לא משנה מה, זה ייגמר בבכי. כמה פעמים מצאת את האפיקומן ושום דבר לא קרה?

10. כי דווקא המאכלים החגיגיים של אמא, שבשבילם נסעתי חמש שעות בפקקים, תמיד נגמרים ראשונים, ובשלושת הימים הבאים נחיי על שאריות אורז, אורז עם צימס, אורז עם שקדים, מצות ומצייה.

11. כי עד שמגיעים לתור שלי להקריא מההגדה, אני נתקעת על הפסקה הכי ארוכה עם המילים הכי קשות ומרגישה כמו ילדה מפגרת שלא יודעת לקרוא, בזמן שכולם נקרעים או סתם מעבירים חוויות מהטיול האחרון בוונציה.

12. כי בדרך חזרה לעיר, בנוסף לדודה, הפקקים, הגשם וריח הכבד הקצוץ מהקופסאות, נוספו לי לאוטו עוד שלושה בני דודים חיילים, מבסיסים שונים.

13. כי דווקא כשאני רוצה לדפוק הופעה בסקיני החדש, אני נאלצת לשחרר כפתור, לפתוח רוכסן ובסוף להחליף לטרנינג של אבא. בתום הסדר אני בעצמי כבר נראית כמו גפילטע ממולא עם גזר און טופ.

אז למה לא לשבת במרפסת ברגוע, להזמין סושי כשר, לעשן משהו עם חברים ולסגור עניין? למה באמת? כי למרות הגפילטע, הפקקים, המסובים, האחיינים שצורחים, הירידות על כך שאני באה רק בחגים וכל ה"למה לא רואים אותך יותר?" - אין כמו בבית. כי אחרי כמה כוסות יין, גם סבתא שלי נראית פתאום נחמדה ואמפאטית. וכי ברור לי שרגשות האשמה על שהשארתי הורים יתומים מאחור, לא יניחו לי גם אם אעשן היידרו.

>> הטור הקודם שלי: טקס מלכת היופי? לא מלכות ולא יופי
>> אוריין רייס מספרת על השידוך הראשון שלה