"תקשיבי, אמרתי לך שזה לא מתאים עכשיו, כי אני בעבודה. את לא מבינה מה שאני אומר? אבל אני מסביר לך: אני אוכל לעשות את זה רק אחר הצהריים. כן. לא. תגידי, את מקשיבה למה שאני אומר? אמרתי בפירוש שאני לא יכול עכשיו. זה יקרה רק יותר מאוחר".
הקולגה לעבודה ממשיך לנבוח בטלפון לידינו, ואני והחברה מלכסנות מבטים. "למי הוא מדבר ככה?" היא מעקמת את האף. "יש שתי אפשרויות", אני קובעת. "או שהוא מדבר עם נציגת שירות לקוחות ממש מעצבנת, או עם אמא שלו". "חחחח נכון", היא מגחכת, "אנחנו מרשים לעצמנו להתייחס כל כך לא יפה רק אל ההורים שלנו".
האמת אינה נעימה, אבל יש לומר אותה: ההורים שלנו הם אולי אנשים אהובים מאוד, אבל אנחנו במקרה הטוב מסתכלים עליהם בחיבה מהולה במעט חמלה, ובמקרה השכיח רואים אותם כבני אדם פתטיים וטרחניים, שמטרתם העליונה היא להטריד אותנו ו/או לא להבין אותנו. למרות שמטבע הדברים הם בני האנוש הקרובים לי ביותר על פני הפלנטה הזו (וכנראה שדווקא בגלל זה), האנשים היחידים שיזכו לקבל ממני יחס קצר רוח, חסר נימוס ונטול רגישות הם הוריי האהובים שהביאוני עד הלום.
ובעוד הדי שיחת הטלפון הנ"ל מסתובבים בראשי, זה הכה בי: אני הולכת להביא ילד לעולם, והוא יתנהג אליי בדיוק ככה. אני בעצמי הולכת להיות ההורה שעונים לו בלי חשק לטלפון. מה הטעם בלעשות ילדים עם הידיעה שתוך כמה שנים - באופן ודאי - הם יכעסו עלינו, ישנאו אותנו קצת, ובהמשך סתם יזלזלו בנו ויתייחסו אלינו בחוסר סבלנות?
ההורים הם דמויות משנה בסרט שלנו
וכאן, כמובן, המקום להצהיר: ההורים שלי הם אנשים יקרים ואני קרובה אליהם מאוד; אני מכבדת אותם, אני משתפת אותם בכל מה שקורה לי, ובגדול אנחנו מנהלים יחסים תקינים ובריאים למדי. ובכל זאת, ביחסיי איתם כמו גם ביחסיהם של כל סובבי עם הוריהם, אני מזהה דפוס חוזר של חוסר הדדיות משווע. אין מה לעשות, יחסי הורים-ילדים אינם שוויוניים: ההורים שלנו תמיד יתעניינו בנו יותר משנמצא אנחנו עניין בהם, הם יחפשו את חברתנו יותר משאנחנו נרצה בחברתם ויתגעגעו אלינו מרחוק הרבה יותר משנחסר אנחנו אותם. "בוביק, לא היית בבית כבר שלושה שבועות, אנחנו מתגעגעים", אומר לי אבא שלי בטלפון בקול שבור, ואני חושבת, באמת צריך לקפוץ הביתה, מחכה לי שם המכתב החשוב ההוא ממס הכנסה.
נדמה לי שרק כשהייתי בת 20 הכתה בי ההבנה שההורים שלי הם בני אדם בפני עצמם, בעלי רגשות, מאווים ורצונות. עד אז, הם היו דמויות משמעותיות בחיי – אבל דמויות פלקטיות, מעין תפקידי משנה בסרט בו אני הכוכבת הראשית, חסרי עלילה עצמאית משלהם המתקיימת מחוץ לעלילה שלי. לעלילה הזו אני עומדת להכניס כוכב ראשי חדש, שיהפוך בעיניי את הסרט לשווה הרבה יותר. אבל עכשיו אני מתחילה להבין שמהר מאוד אהפך אני לדמות משנית ופלקטית בסרט שלו.
אין מה להתעצב, אני אומרת לעצמי, כך פועל העולם. מה שאנחנו בשביל ההורים שלנו זה לא מה שהם בשבילנו, ואת זה אני טוענת מבלי להמעיט כלל בחשיבות ובמרכזיות שלהם בחיי. וכהוכחה, אמא שלי תעשה לי לייק לטור הזה, כי גם היא יודעת: יש דברים שאנחנו מרשים לעצמנו להגיד רק להורים שלנו. מי עוד היה מוכן לשאת עלבונות כאלה, ולהמשיך ולהזמין אותי לארוחת ערב של יום שישי אחר כך? מזל שהם לא ראו אותי כבר שלושה שבועות, והם מתגעגעים אליי נורא.
כל מה שרצית לדעת על הריון ולידה באתר 9 חודשים