העצלות לא תהרוג אותי, הבנתי בתחילת שנות העשרים שלי, אבל היא תפגע באופן משמעותי באיכות החיים שלי. ככה זה, כשאת מעדיפה לקפוא כל הלילה מקור, במקום פשוט לקום ולהסיט את המאוורר שמכוון לך על הראש; כשאת מסרבת לתייק את חשבון החשמל בתיקיה הממוקמת במדף גבוה, ומתפשרת על חיים בין ערימות של ניירת; כשבמקום להכין שניצל ופתיתים, את מסתפקת בלהזין את עצמך בבורקס קפוא מהפריזר. בתקופה החשוכה ההיא לא הייתי קמה מהספה להביא משהו כשביקשו ממני, אלא מבטיחה "בעוד שנייה" וממשיכה לשבת. אין מה לומר, הייתי אדם עצל. גם היום אני עצלה, אבל לזכותי ייאמר שאני לפחות מנסה להלחם בזה.
כבר שנים שאני נלחמת מלחמת חורמה בעצלות, ולמרבה ההפתעה ואפילו השמחה – גיליתי שאני יכולה לה. אני מזכירה לעצמי לא לוותר ביבבה כשהתיקים לא מחליקים לי בקלות לבגאז', אלא לדחוף אותם יותר חזק – או אפילו, אלוהים ישמור, להוציא את כל המטען החוצה ולסדר אותו מחדש כמו שצריך. בנקודת הניצחון והעוצמה הזו נכנסתי בשעטה אל ההריון הראשון שלי, מלאת רוח קרב ונמרצות.
אבל אחרי שישה חודשים של תפיחה הדרגתית, הגעתי לשלב בו אני נדרשת לחזור למצב הקודם, ולהישאר ישובה על הספה. עכשיו, אומרים לי, יותר טוב שלא תקומי. אנחנו כבר נעלה לקומה השנייה ונביא את המפתחות שלך, ואנחנו כבר נסחב את התיקים שלך לאוטו, ולא, את ממש לא צריכה לעזור לחסל פה, הכי טוב שתשבי ותנוחי קצת. פתאום התכונה הכי נלוזה שלי – "שאיפה לשימור אנרגיה נמוכה", ככה אבא שלי תמיד קרא לזה אצלי – מתקבלת בברכה, ואסור לי או לאף אחד אחר בעולם לקרוא עליה תיגר. תוך שבועות ספורים אני מרגישה איך שנים של חינוך עצמי נוקשה זולגות ממני בחזרה אל הספה, איך אני מקבלת בקלות ובאהבה את אהובתי הנושנה, העצלות, בחזרה לחיקי. הבעיה היא שאין לי מושג איך אצליח לשוב אי פעם לאיזשהו תפקוד נורמלי ומלא.
מה אני אעשה כשהפינוק הזה ייגמר?
הבעיה היא, כמובן, שהגבול בין משימות אותן אשה הרה באמת לא יכולה לעשות, לבין מטלות פיזיות קטנות ומעיקות שפשוט נוח לה לוותר עליהן – הוא אפור ודק מאוד, לפחות כשמדובר בי. אני חושבת שאני בעצמי כבר לא מצליחה באמת להבחין בין שתי האפשרויות, ובוחרת על אוטומט ב"לא לעשות" ו"לא לקום". היום, כשהפקק של הבקבוק נופל לי מהיד, שלושה אנשים סביבי ממהרים להתכופף ולהרים אותו עוד לפני שאני מספיקה למצמץ. כבר כמה שבועות שאני מחליפה במיטה מצעים ומשאירה את הפינה הרחוקה והארורה של הסדין לטיפולו, כי "מה לעשות, כבר קשה לי להגיע לשם". אז איך לכל הרוחות אני אמורה לחזור יום אחד לבצע איזושהי פעולה שתדרוש ממני מאמץ, שלא לדבר על להחליף את מיכל המים המינרליים במתקן שבמטבחון של המשרד?
אבל מה שבעיקר מטריד אותי הוא העובדה שבעוד כמה חודשים הפינוק הולך להיגמר. אף אחד לא יעזור לי יותר כשאצטרך לדחוף בכוח את התיק לבגאז', כשעל היד השנייה שלי תלוי תינוק צורח ועל עפעפיי רובץ מחסור עז וכבד בשעות שינה. הגמילה מהבטלה אליה התרגלתי עומדת להיות מהירה, כואבת וחסרת רחמים.
לכן אני פוחדת מהיום בו המערכה שלי מול העצלות תתחדש; פשוט כי אני מבינה שבתור אמא צעירה לא תהיה לי ברירה אלא לנצח אותה, ואני יודעת שהקרב יהיה קשה ויגבה קורבנות בגוף ובנפש, בעיקר שלי. היא ככל הנראה לא תהרוג אותי, העצלות יימח שמה – אבל אין ספק שהיא עומדת לפגוע באופן מאוד משמעותי באיכות החיים העתידית שלי.