זהו, זה רשמי: האיברים האינטימיים שלי הופקעו ממני לטובת הכלל, והם כעת נושא שיחה לגיטימי בכל פורום ציבורי. הבנתי את זה בשבת האחרונה כשאפילו אבא שלי השתתף בשיחה שעסקה, כמה נוח לקרוא לזה ככה, ב"רצפת האגן" שלי. כן, מסתבר שלאישה העתידה ללדת בקרוב אין יותר איברי מין מוצנעים ופרטיים, יש לה "רצפת אגן".
"את צריכה לתרגל את כיווץ והרפיית שרירי רצפת האגן", ייעצו הדודות על קפה ועוגה. "אני יודעת שאני צריכה, אבל אני מצליחה רק לכווץ את כולם ביחד או להרפות את כולם ביחד", הודיתי אני בחולשה, שרוב האנשים יעברו תקופת חיים שלמה בלי לחלוק אותה עם איש, אולי אפילו לא עם עצמם. "כשאת בשירותים, תתרגלי עצירה של הפיפי – זה ילמד אותך לבודד את השריר הנכון", זרקו הדודות טיפ, וייתכן שאבא שלי הוסיף איזו הלצה שכללה את המילה חלחולת, פשוט כי זו מילה שנעים להגיד.
איכשהו, למרות שאני לא מחשיבה את עצמי לשמרנית, נבוכתי מהסיטואציה; כנראה שאני פשוט צריכה להתרגל, כי עושה רושם שככל שהלידה תתקרב, כך ילך ויתפוס האזור הזה שם למטה מקום מרכזי יותר ויותר בתודעת האנשים המקיפים אותי.
"תשאבי את זה פנימה ולמעלה, כמו מעלית", מציעה לי חברה טכניקת כיווץ נכונה. "תקני בלון כזה, שמנפחים בכל פעם קצת יותר והוא מרחיב את הפתח. שמעתי שנשים שעושות את זה יולדות ללא שום קרע", אומרת חברה אחרת. "מה, אתם לא תעשו עיסוי פירנאום?", תוהה חברה שלישית, ואני מרגישה איך שרירי רצפת האגן שלי מתכווצים להם כולם גם יחד באימה רק מעצם המחשבה.
עיסויים מבעיתים באיברים פנימיים
כן, אין ספק שהתינוק יהיה הנושא של הלידה – אבל ניתן בהחלט לומר שהאיבר ממנו הוא ייפלט יהיה המושא, ובתור שכזה הוא יעמוד במרכז העניינים במשך כמה ימים והרבה אנשים יתעסקו בו, ומוטב לי שאתכונן למצב הזה. מזמן למדתי שלא להתבייש מרופאים: הם ראו כבר אלף כמוני, ומבושים בעיניהם שווים לאוזניים או לכל איבר גלוי אחר בעיניי. כך שהצוות הרפואי שיהיה בחדר לא עומד, עושה רושם, להתרגש מהעירום שלי יותר מדי; ובכל זאת, יש משהו מטריד בהליך כאוב ומתמשך המרוכז באזור הכי רגיש והכי אינטימי בגוף.
כשאדם עובר הליך לקשירת טחורים, למשל, הוא פשוט לא מספר על זה לאף אחד. כשבחורה סובלת מפטרת וגינלית חריפה היא חולקת את צרתה עם חברה טובה, במקרה הטוב. אבל אני עומדת לפעור את כל הנקבים שלי על מיטה בחדר בית חולים מול אישה זרה אחת, אבא לעתיד אחד ואולי רופא אחד, וזה ממש לא יהיה אירוע שיישאר בין ארבעתנו. להיפך: אני מניחה שבימים שיבואו עוד ידובר ויסופר הרבה פעמים במאורעות החדר הזה, וההליך הזה, והנקבים האלה. סליחה, לא נקבים, "רצפת אגן".
אז בינתיים אני מתרגלת כיווץ והרפיה, מדמיינת מעליות ושוקלת החדרת בלונים מתנפחים להרחבת הפתח או עיסויים מבעיתים באיברים פנימיים. כל מה שיכול לעזור לי לעבור את האירוע הזה עם כמה שפחות נזק לאזור – מבורך, והעיקר שייגמר בשלום ושישובו נקבים לגבולם. אה כן, ואם אפשר –שגם אבא שלי ישוב לגבולו, הגבול שמאחוריו לא מתקיימות שיחות בנושא הזה. שבת שלום.
כל מה שרצית לדעת על הריון ולידה באתר 9 חודשים