מחר תיפתח בלונדון האולימפיאדה השלושים, ובמשך שבועיים וחצי יחזו מיליארדים מרחבי העולם באירוע הספורט הגדול בתבל. 10,500 ספורטאים מ-204 מדינות יתחרו ב-302 תחרויות ב-26 ענפים שונים, בדרך אל הסמל המובהק ביותר של הצלחה ומצוינות – מדלית הזהב. אם לשפוט על-פי 29 האולימפיאדות הקודמות, הרי שצפויים לנו אינספור רגעי קסם ותמונות איקוניות, שיחרטו בלב רבים לעד. וכתמיד, צפוי לנו גם שהאירוע יתעלה הרבה מעבר לספורט.
בעולם כה מסוכסך ומשוסע, ועם זאת כה מעורבב בתוך עצמו, זה כמעט בלתי נמנע. אין דבר שהפוליטיקה או הכלכלה העולמיות אינן זולגות לתוכו. וכך, לאורך המאה ה-20 ועד היום, לא נודע אירוע בינלאומי אחר שמשקף בצורה כה מזוקקת את התהליכים הגיאו-פוליטיים המתרחשים סביבנו. במובן הזה, נדמה שמאחורי כל אולימפיאדה עומדת שאלה, שאלת מפתח להבנת המציאות בה אנו חיים על כדור הארץ.
כמה מהאולימפיאדות בלטו בכך יותר מאחרות. ברלין 36', למשל, חשפה לעולם את גרמניה הנאצית המתאוששת מהריסות מלחמת העולם הראשונה. מוסקבה 80', שהוחרמה באופן חסר תקדים על-ידי ארצות-הברית ו-40 מדינות נוספות, ולוס אנג'לס 84', הציגו את המאבק הבין-גושי בין חצי העולם הקפיטליסטי לבין זה הקומוניסטי. בייג'ין 08', שרבים השוו אותה לברלין 36', הציגה לראווה את הישגיו של הענק הסיני המתעורר.
משחקי הרעב
לונדון 12' יכולה בהחלט להיכנס למועדון המכובד הזה, אבל על דרך השלילה. כבר שנים מטפטפים לנו מומחים כי החברה המערבית מצויה בשקיעה, ובכל התחזיות לגבי העשורים הקרובים מנבאים כי המגמה הזו צפויה רק להימשך ולהעמיק. על כן, נדמה כי האולימפיאדה הנוכחית תעמוד תחת השאלה: לאן מועדות פני החברה המערבית? להמשך הניוון והשקיעה, או להתאוששות מרשימה?
העניין מתחיל בכסף. הוויכוח בין מצדדי אירוח המשחקים למתנגדים נהיה כבר לנוהל קבוע. המצדדים טוענים כי האירוח מניב הכנסות עתק מתיירות ופרסום, מאפשר את התנאים להשקעה חד פעמית בתחבורה הציבורית ובתשתיות, ומותיר את העיר המארחת עם אוסף של מתקני ספורט איכותיים שישמשו אותה גם בעתיד. המתנגדים, לעומת זאת, טוענים שמדובר בבזבוז משווע של כספי מיסים ובהשקעה שאינה משתלמת כלכלית, המותירה אוסף של פילים לבנים ברחבי העיר, שאינם משמשים אף-אחד.
נראה שהצדק מצוי עם המתנגדים. במחקר שנערך לאחרונה על-ידי מריל לינץ', התגלה כי 10 מתוך 11 המשחקים האחרונים גררו חובות עתק, בין היתר מפני שההערכה המוקדמת של ההוצאות לא תאמה את המציאות. ההוצאות עבור אתונה 04', למשל, שהוערכו בתחילה ב-1.6 מיליארד דולר בלבד, התנפחו במרוצת הזמן ל-16 מיליארד, ויש הטוענים שתרמו לקריסה הכלכלית של המדינה. המקרה המפורסם ביותר הוא של העיר מונטריאול, שאירחה את המשחקים ב-1976 ורק לפני שנים אחדות הצליחה להיפטר כליל מחובותיה.
אסור לעשות בושות
האולימפיאדה הנוכחית סובלת משתי בעיות עיקריות. הראשונה היא המיתון העמוק שבו שרויה כלכלת בריטניה. כאשר זכתה לונדון באירוח המשחקים הייתה הכלכלה הבריטית בשיאה, וההוצאות הוערכו ב-5 מיליארד דולר בלבד. מאז המצב התהפך, וכיום ממשלתו של דיוויד קמרון מקצצת תקציבים במסגרת מדיניות צנע נוקשה, המנוגדת לחלוטין לצרכים הנגזרים מאירוח האולימפיאדה, שהוצאותיה צמחו לכ-15 מיליארד דולר.
הבעיה השנייה היא סין. על פני המשחקים הנוכחיים עתיד לרחף הצל הגדול של בייג'ין 2008, שהייתה האולימפיאדה המושקעת והראוותנית ביותר מאז ומעולם. לא פחות מ-44 מיליארד דולר הושקעו בבניית מתקני הספורט, מערכת התחבורה הציבורית ההמונית המשוכללת בעולם וטרמינל חדש בשדה התעופה שגודלו כגודל נמל התעופה הית'רו כולו, כמו גם בעקירתם של 1.5 מיליון בני-אדם ממקומם, פינאטס במונחים סיניים.
המבחן שבפניו ניצבים המארגנים הבריטיים, כמייצגי התרבות המערבית כולה, גדול במיוחד משום כך, ומסתכם במילים – אסור לעשות בושות. הוא חשוב גם על רקע המהומות המטורפות שהיכו בלונדון רק לפני כשנה, כשנדמה היה שהחברה הבריטית מתפוררת מבפנים. בינתיים הם משתדלים להנמיך ציפיות. בייג'ין 08', הם מודים, הייתה אירוע מיוחד שלא יחזור על עצמו, שבו המדינה הגדולה בעולם הציגה את עצמה לראווה על הבמה המרכזית. לונדון 12' לא תצליח להשתוות לה, ואף לא תתיימר לעשות זאת. בדיוק משום כך האולימפיאדה הנוכחית כה משמעותית.
השבועיים הקרובים עשויים להשלים את בייג'ין 08' כמו יין ויאנג, ולסמל את העברת לפיד ההגמוניה העולמית מהמערב למזרח. זה הרגע שעשוי גם לסמל את סוף התהליך בן שבעים השנה, שבו האימפריה העולמית הגדולה ביותר מאז רומא פושטת רגל לנגד עיני העולם כולו.
אבל ישנו תסריט נוסף, נעים יותר, שבמסגרתו לונדון 12' תיזכר כסמל להפיכתו של העולם למקום פלורליסטי יותר, שוויוני יותר ושיתופי, שבו, בעקבות המשבר הכלכלי, הקפיטליזם בצורתו החזירית רוסן סוף-סוף, והמערב חזר לפרופורציות ונהיה צנוע יותר, במובן החיובי של המילה. כך או כך, אלה הרהורים שאפשר ורצוי להשהות עד לאחרי ה-12 באוגוסט, מועד הנעילה של המשחקים. ובינתיים, כדאי להתייחס לאולימפיאדה אך ורק כפי שהוגיה, היוונים העתיקים, התייחסו אליה – מפגן ספורטיבי צרוף של גבולות הרוח והגוף האנושיים.