זו תקופה לא הכי נעימה. עזבתי את הבית המשותף שלי ושל יניב, שחיינו בו שנתיים. שני אנשים לקחו ביחד החלטה להיפרד - אז למה לא נולדנו עם מתג כזה שפשוט מורידים אותו, ואז מפסיקים להרגיש, הבן אדם ההוא לא חשוב לנו ולא יקר? כי זה שנפרדים לא מוריד בכלום מעצם העובדה שהבן אדם חשוב ויקר ויישאר כזה. הוא מילא חלק מאוד חשוב בחיים שלי.
כל האריזות האלה, ומה לקחת, והתמונות שעל המקרר, וכל מה שצברנו ביחד, והזיכרון הזה, וחו"ל. בכל התמונות אנחנו מחייכים, אז איך יכול להיות שכל מה שעולה זה רק עצב?
החלק האופטימי בעניין זה שחזרתי לאמא. חששתי מהצעד הזה, אבל זה סוג של תיקון. היא קיבלה אותי בזרועות פתוחות, ובכלום זמן נהיינו חברות הכי טובות. ואיזה פינוק - איזה כיף לקום לאוניברסיטה עם תרמוס וקפה, לחזור הביתה ומישהו מחכה לך. המקום הכי טוב להחלים בו זה ליד אמא.
והנה סרטון שהכנתי, מזכרת מהתקופה שלנו יחד.