מגיעה הנקודה בחייו של כל כותב טורים, שבה הוא חייב לפרוק את מנת התסכול שלו מהתגובות שהוא מקבל. עשו את זה קודם, לפניי, זה לא משנה, זה חשוב מדי בשביל שנשאיר את זה רק על גבי ההיסטוריה של דפי אינטרנט קודמים שהמילים האלה נכתבו בהם.
בשבוע שעבר כתבתי טור על ל"ג בעומר. הוא הכיל בעיקר הרבה עובדות, וגם כמה דעות, שלא היו לרוחם של כמה מאות אנשים. עם התנגדות לדברים שלי אני חיה לגמרי בשלום, זה די משעמם לכתוב דברים שכולם מסכימים עליהם, אבל עם האלימות שהאנשים האלה הביעו כלפיי ועם הבורות האיומה – עם זה אני לא מסכימה לחיות בכלל. מ"אל תצאי מהבית המקום שלך במטבח", דרך "שמאלנית טיפשה" ועד "למעלה בשמיים יעשו לה אחלה מדורה". את כל המילים המלוכלכות באמת חסכתי מכם, אבל היו שם גם כמה כאלה שטענו בתוקף שלי ולפליטי סודן יש מערכת יחסים קרובה במיוחד. ואני בכלל לא ידעתי שאני כזאת.
בשנותינו הראשונות לצד טוקבקים, היה מקובל לחשוב שאנשים מעזים לכתוב את כל המילים האלימות האלה, רק כי הם יכולים להתחבא תחת איזה כינוי שהם רוצים. אבל ימי האנונימיות מאחורינו, והיום הגולשים מגיבים בחופשיות דרך פרופיל הפייסבוק שלהם, עם תמונה ושם והכל. כשאני רואה מה הם כותבים, אני מתפלאת כל פעם מחדש שאנשים מוכנים להיות אלימים ונוראים, בלי טיפת בושה, גם כשכל העולם ואפילו אמא שלהם רואים את זה, במילים שנשארות לתמיד על הטיימליין שלהם.
קורא לי זונה ב-20 שגיאות כתיב
אז כן, הגענו לתקופה כזו שבה לאנשים אין שום בושה להיות אלימים. איך? הרי כבר מהגן מלמדים אותנו שלאלימות מילולית יש כוח כמו לאלימות פיזית, כל עולל יודע לדקלם את זה. מה נשכח במהלך השנים שהופך את כל האלפים האלה לקהל שונא ובור, שלא מפחד להביע את זה ברבים? והאם אותם אנשים לא מבינים שהם תורמים להפיכת החברה שלנו לכל כך אלימה? תמיד רציתי לתפוס איזה שעיר לעזאזל אחד כזה, לשלוח לו את כל השאלות האלה בהודעה פרטית, לראות מה תהיה תגובתו. אבל לימדו אותי שיש אנשים שלא מנהלים איתם משא ומתן, ואנשים שקוראים למותי הם בטוח מהאנשים האלה.
אבל החשש האמיתי הוא לא מעוד איזה ילד בן 17 שמעז לקרוא לי זונה ב-20 שגיאות כתיב. הפחד הוא כשהם הופכים להיות אלפים שקוראים לי זונה, וחושבים שאני צריכה לעזוב את הארץ רק בגלל שאני שמאלנית, חילונית ופמיניסטית. כשהם כותבים לי שאני צריכה למות, שישרפו אותי במדורה או כל דרך אחרת ויצירתית שבה אני צריכה לאבד איזה איבר חשוב. אז אני מתחילה לפחד.
יום אחד יקרה פה משהו נורא לעיתונאי או איש רוח. תזכרו את המילים האלה, כי עכשיו הן נראות לכם בדיוניות, אבל כשהמון של אלפים קורא לפעול באלימות כנגד בן אדם אחד, קוראים לזה הסתה, ויש סיבה טובה מדוע היא לא חוקית.
ועוד עצה קטנה ממני אליכם, כעיתונאית: תתחילו לבדוק את העובדות שאתם כותבים עליהם. אמנם זה מוקדש בחום לגולש שהפציר בי לפתוח מגילת אסתר ולגלות בה מדוע חוגגים את ל"ג בעומר, אבל הדברים המגוחכים שנכתבים בתגובות הם חומר קומי נהדר. אני יכולה לפתור את הסיפור ולטעון שהמגיבים האלה לא מייצגים כלום, ויש עוד אלפים אחרים שעשו לייק או הסכימו בשקט. אני יכולה לחשוב שמי שמגיב באלימות הוא לא גאון הדור, וטעויות הכתיב הרבות בטח יחזקו את הטיעון שלי. אבל כשיש צבא של טיפשים ואלימים, זה לא אומר שלא צריך להילחם בו.