בתחתית של התחתית יושבים המוזיקאים הצעירים ומנסים לייצר מוזיקה בלי חסות התאגידים. דוגמא לרוק שכזה, אפשר למצוא למשל בטרילוגיית "המצב" של שלום גד הכוללת את האלבומים: "תל אביב, תל אביב", "ירושלים" ו"תלמי אליהו". שלום גד עובד באופן עצמאי ופורה. הוא אינו מבקש כסף ממאזיניו באמצעות מימונה (כמו למשל שעושה התוכנית "ינשופים" בהנחיית רוגל אלפר).

שלום גד שמגיע מהפריפריה, לא מוכן להתמסד ולשחק את המשחק של הממסד המוזיקלי. התכנים שלו קשים, אך מביאים את קולו של דור שלם שמרגיש אבוד חברתית, כלכלית וזהותית. באחד משיריו "הפועל השחור הראשון" (באלבום "ירושלים") הוא מבקש: "אם תהיה פעם הבאה/ אני רוצה להיות שם/ אני רוצה לבוא להיות/ הפועל השחור הראשון". זאת דוגמה מצויינת לכתיבה מעמדית שלא מפחדת להגיד אני עני ומוחלש. וגם אם אוולד מחדש אחרי החורבן, אני מוכן להיות שוב במעמד הפועלים השחורים. לא מתוך תבוסתנות, או כניעה, אלא מתוך הבנה חדשה: מצד אחד יש את רוב האוכלוסייה שאוכלת חרא, ומצד שני יש את האחוז הבודד של בעלי ההון שגר במגדלים ודורס את כולם.

חבריי להקת "הבילויים", אחת הלהקות הכי אמיצות, נועזות וחתרניות שקמו בישראל, מבקשים מהציבור לממן את אלבומם הבא (ייצא ביום העצמאות גם אם לא ייאסף הכסף הדרוש). הופעות הקאמבק שלהם היוו הצלחה רבה. ולא סתם. זה לא קורה במקרה. הבילויים חזו בטקסטים שלהם לא מעט מהחֲזִירוּת המקומית. קחו למשל את הטקסט "שאול מופז" שכתב ימי ויסלר: "הדודה מינה/ היא לא הזמינה/ פתאום דפיקה בדלת/ הרמטכ"ל בתוך מזחלת/ נתן קסדה לה/ ומגפיים/ את כל מה שבאמצע/ המרגמה חתכה לשתיים/ ישבה עם/ שאול מופז".

השיר "שאול מופז" שיצא בשנת 2003 חזה את קיצוניות פולחן השכול והצבא בישראל. לא פלא שבתעמולת הבחירות שאול מופז מתפאר שהרג מחבלים וטרוריסטים מטווח אפס. זהו שר הביטחון לשעבר, שגם מתפאר בניסיון העשיר שלו בחינוך. כלומר חינוך והרג הולכים ביחד. קראו עוד פעם את השיר וראו כיצד שאול מופז הולך לדודה ומביא את החלקים המפוצצים של בנה, כחלק מפולחן השכול והכישלון של הציונות.

אם נעזור למימון של הבילויים, להופעות ולקניית אלבומי שלום גד, להפקה של ינשופים ולשאר הפרויקטים המרתקים בשוליים, נוכל ללמוד יותר על העתיד לבוא במזרח התיכון וליהנות מאמנות רעבה, מפרה וחדה כתער.

מה חדש ברוק החטייארים המתים והחיים

מבול אלבומים עומד לרדת עלינו בחורף. אמנים מתים ומזדקנים מכינים לנו רשימות האזנה. רק שמהמתים אנו מקבלים אלבומים שנגנזו או נאבדו ומהמוזיקאים המבוגרים ישנו רצון להתחדש שלא תמיד צולח. אבל נתחיל עם קאבר פאנקי מדהים של להקת " Poolsid" לשיר הפולק הידוע של ניל יאנג מתוך אלבום "Harvest Moon". את הרצועה שמעתי בתוכנית הרדיו של ג'ארביס קוקר, מלהקת פאלפ. תקשיבו לרצועת הבס המרקידה בגרוב את השיר, ואת הסינטיסייזרים שממתיקים את המנגינה. הביצוע הוקלט במקור ברוח רצועות האנפגלאד והדיסק המקורי של "Harvest" הידוע משנות השבעים. הסיבה להצלחה של הקאבר הזה טמונה באפשרות של קריאה מחדש את השיר בסגנון מוזיקלי אחר לגמרי, תוך מעקב אחר המלודיה.

ניק קייב והזרעים הרעים עומדים לקראת אלבום חדש ", "Push The Sky Away והוציאו סינגל ראשון " We No Who U R". הקליפ והשיר אפלים וחוזרים לניק קייב הקלאסי. האלבום כולו הוקלט בדרום צרפת והוא הראשון של הלהקה ללא מיק הארווי. היער השחור הגרמני שהוליד את האגדות הטובות, חוזר להפנט אותנו. מורגשת ההשפעה של ההפקה המינימלית ששמענו גם באלבום האחרון של ליאונרד כהן. ההפקות המאז'וריות הולכות ומצטמצמות. דווקא לאור התסריט המבולבל שכתב קייב לסרט "ארץ יבשה" נוכל להתנחם בכך שהוא חזר לכור מחבצתו המשובח - המוזיקה.

כאמור אני לגמרי חרד מהשירים החדשים של כל האמנים שנפטרו. ובכל זאת אלבום חדש של הנדריקס עומד לצאת בשנה הבאה: "People, Hell and Angels ". הרצועה החדשה "Somewhere" (הלינק מוביל לרצועה המלאה ולא לגירסה ששוחררה) נגנזה על ידי הנדריקס. המפיק וטכנאי ההקלטות אדי קרמר, שעבד עם הנדריקס שיחרר אותו לכבוד יומולדתו השבעים להנדריקס. השיר הוקלט בין 68 ל-69 עם סטיבן סטילס הידוע על הבס ובאדי מיילס על התופים (band of gypsies). בשיר יש את כל המרכיבים המקסימים של הנדריקס, הוירטואוזיות, העצירות, המעוף, היצירתיות. יש למה לחכות, כנראה.

דיוויד בואי – הוציא סינגל מאכזב מ"?Where Are We Now" - אלבום חדש שיצא לאחר עשור של שתיקה. בואי חוגג יום הולדת 66 וידוע באינסוף היוולדויות מחדש מאלבום לאלבום. אך דווקא כאן הוא אינו מחדש את סגנונו. אולי היה ראוי לדיוויד בואי להחליף את המפיק טוני ויסקונטי ולהביא אותנו למקום זר ולא מוכר. בואי שוב עוסק בשחרור החרדות שלו, ונקווה שבשירים אחרים יעוף למרחבים אחרים, כי את זה כבר שמענו באלבום הקודם.