אם לא יקרה שינוי של הרגע האחרון, מחר בשעה הזו נהיה בעיצומה של שביתה, בעקבות סכסוך עבודה שהכריזה הסתדרות לשיפור מעמד עובדי הקבלן. שר האוצר יובל שטייניץ לא מבין על מה המהומה: "השביתה מיותרת", הוא אמר בתוכנית "פגוש את העיתונות", והבטיח לשפר את מצב עובדי הקבלן. אבל בואו נהיה מציאותיים - מצב עובדי הקבלן לא ישתפר ללא מאבק. מעמד עובדים אלה לא יקודם בעקבות הבטחה ערטילאית של שר האוצר. שוק העבודה הוא מבנה של דיכוי ובכדי לשפרו צריך איגוד, ורצוי שהאיגוד יהיה חזק.
רק עכשיו ראינו דוגמא לשביתה שהצליחה, בעקבות מאבק ארוך ועיקש. למעשה, מדובר בשביתה הפרטית הארוכה ביותר בהיסטוריה של ישראל: חצי שנה. חצי שנה, כמאה שמונים ימים, עובדי חיפה כימיקלים שבתו ללא משכורות - עד לניצחון הגואל. עובדי דור א' (הוותיקים) עמדו בסולידריות עם עובדי דור ב' (הצעירים יותר), ויחד הכריעו את הכף מול המעסיק העיקש. מדובר באחד מהרגעים המרגשים שהתרחשו השנה. אפשר להרים את הראש אחרי מפלות לא מעטות, שבהם חשבנו שההנהלה לא תתגמש ושהעובדים יישברו.
זה היה יום חג לדמוקרטיה הישראלית, בתחום של יחסי עובד-מעביד. הדמוקרטיה נכנסה לתוך דלתות המפעל ולא נשארה מחוצה לו. מומשה זכות ההתאגדות שהיא אחת מהזכויות הבסיסיות. פעם לעובדים בישראל היה גב, ידענו ימים בהם שני שליש מהעובדים בישראל היו מאוגדים. אבל מאז שנות השמונים חווינו נפילה קשה, וכיום רק כשליש מהעובדים מאוגדים. זאת אומרת שברוב מקומות העבודה אנו נכנסים לתוך דיקטטורות שבהם המעסיק הוא כל יכול. בהיעדר ארגון עובדים או ועד, המעסיק מדכא, משטיח ומשפיל עד עפר את עובדיו.
חצי שנה ללא משכורת
בשנים האחרונות אנו עדים לעבודה נפלאה של פעילי ארגוני עובדים כמו "כוח לעובדים" ו"מען". ארגונים אלו קמו עם התעוררות חברתית מקיפה מצד ארגוני החברה האזרחית. הם הוכיחו כי הידע האינטלקטואלי שחלק מהם רכש באוניברסיטאות יכול להתחבר עם הפועלים במפעלים ולייצר מחדש את המאבק לעבודה ושכר הוגנים.
לפני מספר חודשים יצא לי להופיע ביחד עם משוררות גרילה תרבות בחצר המפעל. העובדים ששבתו ישבו בפתח המפעל ולא יכלו להכניס את מאבקם פנימה. העובדים דרשו בין השאר שההנהלה תדאג לתקן הסביבתי של המפעל כלפיהם וכלפי האיזור כולו. הם לא רצו לעבוד תחת זיהום ולצאת לפנסיה עם גידולים. אין מי שגדל בחיפה (כמוני) ולא מכיר את ההשפעות המזהמות מהאור הירוק שנתנו למפעלים המזהמים. כך שהתארגנות העובדים במפעל הביאה לא רק את הדרישה לצדק חברתי והכרה בקיומם החברתי, אלא גם עזרה סביבתית לאיזור.
כמה חודשים לאחר מכן ראיתי את יו"ר ועד העובדים אלי אלבז במאהל המחאה בבן גוריון, מספר על הקושי להחזיק מעמד חודשים ללא משכורות, אחרי שהתמיכה של הקרן שהעמיד "כוח לעובדים" הלכה והדלדלה. אלבז סיפר שהוא עובד שלושים וחמש שנה ומשתכר 5,200 ש"ח לחודש, במפעל שמכניס 360 מיליון דולר רווח נקי כל שנה.
העובדים נכנסו לשביתה כי ביקשו מההנהלה להפוך לגוף אחד, כל העובדים ביחד. יש דמיון רב למאבק הנוכחי שמוביל יו"ר ההסתדרות. ההפרדה שעושים המעסיקים, ובכללם הממשלה, בין עובדים מן המניין לבין עובדי קבלן, עובדים סוג ב' שזכויותיהם נפגעות קבוע, פוגעת גם בעובדים הנחותים אבל גם בלכידות החברתית שלנו. עלינו לתמוך במאבק המשותף – זה המאבק של כולנו.