הסופרמרקט הרג את המכולת

מאז שאני זוכר את עצמי כילד בחיפה, אני אוהב ללכת למכולת. אני אוהב את היחס האישי, המבט בפני בעל המכולת, המרקם, הצבע והשפה השונה של החנות בכל שכונה שבה גרנו. כשבגרתי, באחת מהדירות בהן גרתי בתל אביב, הייתי שכן של המכולת של אבי. אבי הכיר את שמי ועיסוקי, ואפילו נתן לי רעיונות לכתיבת טורים. היה לנו קשר אמיתי שחרג מהעובדה שהוא מכר לי מזון ועיתונים.

אך עם השנים התחלתי לראות כיצד מכולות נסגרות בזו אחר זו ומוחלפות בסופרמרקטים מכאניים ומנוכרים, עם אותם בורקסים יבשים בכניסה ואותם מוכרים עייפים, רק עם מדים שונים. המרקם של השכונה שגדלנו בה הלך והתחלף במערכת קפיטליסטית של מכונות של המטריקס, בחצאי בני אדם ולא בבני אנוש שלמים. היום אנחנו כבר מבינים את המחיר האנושי ששילמו בעלי העסקים הקטנים מחד, ומאידך עובדי הרשתות בשכר זעום, ללא עתיד במקום עבודתם, ללא זכויות בסיסיות. ובינתיים, במקום שהכסף הקטן שלנו יפרנס את שכנינו, הוא הולך לכיסם של הטייקונים, בעלי הרשתות הגדולות.

התהליך הזה לא שייך רק לעיר כזאת או אחרת, הוא מתרחש במדינה כולה. אבל יש כאן יותר מתהליך טבעי; מתברר שבתל אביב, אולי גם בערים אחרות, גם העירייה מתערבת, ועוזרת לחזק במקום להעצים את המוחלש.

עיר ללא

מה יכול להיות רע ב-24 שעות, 7 ימים בשבוע שבהם אפשר לקנות מה שרוצים? אבל הקלישאה "עיר ללא הפסקה" התבררה בפועל כ"עיר ללא קהילה". העירייה שלכאורה מצווה לשמור על צביון החיים הקהילתיים בתחומה, פוגעת במכולות ומחזקת את הרשתות. עיריית תל אביב, העירייה החזקה בארץ, איפשרה לרשתות לפתוח את עסקיהן בניגוד לחוק שעות העבודה והמנוחה גם בחגים, בשבתות ומעבר לשעות העבודה הקבועות בחוק, ובכך נתנה להן יתרון לא הוגן. אי-האכיפה של החוק הקיים איפשר לרשתות הגדולות לקבל עמדה טובה יותר מכל המכולות הפזורות בעיר. בעלי המכולות נאלצו לעבוד יותר, לוותר על יום מנוחה עם משפחותיהם ולנסות להתחרות בצורה בלתי אפשרית ברשתות. מי שלא עשה זאת, ראה עוד ועוד לקוחות נפרדים ממנו.

בעלי המכולות מנסים לעשות את הבלתי אפשרי – הם מנסים לקיים את הרוח האנושית החברתית בתוך קהילות שהולכות ונמחקות. השכונה העירונית היא חלק ממרקם החיים שלנו, היא מבטאת את התשוקות הכי עמוקות, את הצורך שלנו באנשים, בדיבור, במפגש. אבל השכונה הולכת ונעלמת. ראיתם פעם בסופרמרקט עובדים שמחים, לבושים היטב, עם קמטי חיוכים בזווית עיניהם? אנשים אמיתיים עם זכויות כמו של המנהלים שלהם? אנשים עם בטחון תעסוקתי ועתיד בטוח לילדיהם? אנשים שגאים במקום עבודתם? התשובה הגורפת היא לא. לצערי, היום כבר נדיר לפגוש אנשים כאלה במכולת - היום גם בעלי המכולות מיואשים וחלשים, ומביטים בנואשות למערכת המשפט שתעצור את הסחף בזכויותיהם.

כמאה בעלי המכולות בתל אביב מפגינים היום מול בית המשפט המחוזי בדרישה לאכוף את החוק. בינתיים, מה שהורג את המאבק שלהם זו הבירוקרטיה של החוק. כבר ארבע שנים שהם מתדיינים מול בית המשפט, וכלום לא זז. בעצם, לא כלום - בזמן הזה עוד עשרים מכולות נסגרו.

>> הטור הקודם שלי: את מעדיפה כלבים על מזרחים?
>> המחאה נגד הדרת נשים היא טרנד חולף