עדי אשכנזי בפרסומת למשביר (צילום: ראובן שניידר )
קורה לי כל פסח, ולי אפילו אין חמות. מתוך הפרסומת | צילום: ראובן שניידר

לכאורה, אף אחת לא צריכה להיות מופתעת מדמות האישה הישראלית שעולה מהפרסומת ל"משביר לצרכן" בכיכובה של עדי אשכנזי. בסך הכל, מדובר בעוד פרסומת בשורה של פרסומות מהשנים האחרונות, שמתארות את הנשים הממוצעות בארץ כאסופה של טרדניות מעצבנות, טרחניות, שמרוכזות רק בעצמן ובקניות שלהן.

בתכלס, אנחנו כבר רגילות לזה שמציגים אותנו בפרסומות כפקאצות ו/או אובייקט מיני ו/או מינקת להשכיר ו/או עוזרות בית, וזה עוד בלי להזכיר את השפלת הנשים הסמויה בסדרות כמו "רמזור", שמציגות נשים כערב רב של סדיסטיות מסרסות, ואת קשר הזוגיות כדבר הכי מאמלל בהיסטוריה הגברית מאז המצאת ברית המילה.

הפרסומת למשביר לא שונה. אשכנזי מככבת בה כקרצייה הישראלית הנורמטיבית שמחפשת מתנה לחג עבור חמותה (כמובן, כי הרי כל חייה של הישראלית הממוצעת מוקדשים לניסיונות להתחנף לחמותה המרשעת ששונאת אותה, והתנגדה לחתונה הזו עוד מההתחלה). אשכנזי מטיילת בין המעברים, הולכת לאיבוד בין מגוון המוצרים בחנות, ובסוף, כמובן, קונה מיליון דברים לעצמה ושוכחת מן החמות האומללה. מה אני אגיד לכם, קורה לי כל פסח, ולי אפילו אין חמות.

פרסומאי יקר, אשתך לא נותנת לך?

זה יבוא כהלם טוטאלי לפרסומאי הישראלי הממוצע, שעסוק כל היום במיחזור בדיחות קלישאתיות וסטריאוטיפים חבוטים, אבל יש נשים בארץ הזו, אפילו הרבה מהן, שממש לא עונות לטייפקאסט המעצבן שעולם הפרסום מנסה לשווק לנו באופן כה אגרסיבי. למען האמת, ובשיא הכנות, הטייפקאסט הזה כבר ממש נמאס. הוא נמאס כי הוא מסריח ממיזוגניה ומשנאת נשים, הוא נמאס כי הוא מוציא אותנו קטנוניות, עלובות וחסרות חיים, והרי מי ייקח את מה שאנחנו אומרות ועושות ברצינות אחרי תיאור כה מעליב של אורחות חיינו, הוא נמאס כי הוא מה-זה-מיצה-את-עצמו, ובעיקר, הוא נמאס כי הוא לא נכון.

הנשים בישראל התקדמו בצעדי ענק מאז שנות החמישים – תקופה שבה כל מה שעניין אותן היה למצוא גבר, לעשות לו ילדים, לשלוח אותם לצה"ל ולהתלונן עם שאר חברותיהן הנשואות על החמות שעושה להן חיים גיהינום. הן משכילות יותר מגברים, חלקן הגדול מטפח קריירה הישגית והן נמצאות על המסך שלנו מדי ערב בחדשות – כחברות כנסת, כנשות עסקים, כמנכ"ליות, כעורכות דין, כרופאות, כעיתונאיות וכן הלאה.

על הרקע הזה, אין לתאר כמה גדול הפער בין האישה שנראית על המסך שלנו בשמונה בערב (נכנה אותה בשם הגנרי "יונית לוי"), לבין האישה שאנחנו רואים בהפסקות הפרסומות. העולם התקדם, אבל עולם הפרסום הישראלי נשאר אי שם בפיפטיז, מקום שבו כל אישה לוקחת אמה, כל אישה יודעת למה.

בשורה התחתונה, מהפרסומות על מסך הטלוויזיה שלנו, אי אפשר ללמוד הרבה על האישה הממוצעת בישראל, אבל אפשר גם אפשר ללמוד על הפרסומאי הישראלי הממוצע – הוא די לא סובל נשים (כנראה כי הן מיררו לו את החיים בתקופת ההתבגרות), הוא נמצא בקשר מתסכל ונטול סקס עם אישה נורא נורא מעצבנת שהוא לא אוהב, שלא עובדת ורק מוציאה כסף, יש לו אוברדראפט, אין לו כוח לילדים שלו, והוא רואה הרבה, אבל הרבה יותר מידי פורנו.

מה חשבתם על הפרסומת? כתבו לנו בתגובות

>> הטור הקודם שלי: צעדת השרמוטות היא גול עצמי
>> אנחנו אוהבים את הדוגמניות שלנו יפות, חלשות ומנוצלות