לא בגלל הטלוויזיה, לא בגלל האינטרנט

"צילום הוא אמת. קולנוע הוא אמת 24 פעמים בשניה" (ברונו פורסטר, "החייל הקטן". בימוי: ז'אן לוק גודאר)

בשבוע שעבר התבשרנו על סגירתו המצערת של "קולנוע דיזינגוף" בדיזינגוף סנטר בתל אביב. זו רק עוד אחת בשורה של סגירות בתי קולנוע בעיר, שגבתה בין קורבנותיה גם את קולנוע פאר, קולנוע הוד והקולנוע שפעל בבית ציוני אמריקה. בימינו, זו לא ממש הפתעה שבתי קולנוע נסגרים חדשות לבקרים. הרי ממילא אנשים לא הולכים יותר לקולנוע, וזאת מהסיבה הפשוטה שהקולנוע הפך ל – איך ננסח את זה בעדינות – חרא.

כבר שנים שתעשיית הקולנוע האמריקאית סובלת ממשבר שמאיים על עצם קיומה. ב-2010, סך כל מכירות הכרטיסים בבתי קולנוע בארה"ב ירדו ב-5.36 אחוזים, לעומת ההכנסות ב-2009, ורק בימים האחרונים פרסם האתר Hollywood.com כי סוף השבוע הקודם היה הגרוע ביותר לקופות הקולנוע מזה שלוש שנים, כשהכנסות קופות הכרטיסים הסתכמו ב-77 מיליון דולר בלבד – הכנסות הנמוכות ב-17% מאלה שנרשמו בסוף השבוע המקביל בשנה שעברה. למעשה, בשני סופי השבוע האחרונים ביקרו בבתי הקולנוע בארה"ב פחות צופים מאשר בתקופה שלאחר מתקפת הטרור של ה-11 בספטמבר, לפני עשור.

הסיבות למשבר ברורות לכל. הראשונה היא הפריחה בתעשיית הטלוויזיה, שהפכה כבר מזמן לאלטרנטיבה אינטליגנטית ומאתגרת ליציאה לקולנוע. הסיבה השניה למשבר היא תעשיית ההורדות הבלתי חוקיות באינטרנט, שמאפשרת לכולנו לחסוך את קניית הכרטיס לסרט, ופשוט לצפות בו על הספה, בבית.

בכדי להתמודד עם המשבר המתמשך שעלול להכחיד את תעשיית הקולנוע, מזה זמן מה שהאולפנים בארה"ב נוקטים אסטרטגיה המייצרת סרטים שפונים למכנה המשותף הרחב ביותר. כך, בשנים האחרונות הוצפנו בסרטי אקשן צבעוניים על גיבורי על שמצילים את העולם, ביצירות תלת מימד ריקניות, ובקומדיות פיפי-קקי של בן סטילר. אבל האם הפתרון הזה עובד? ובכן, אם בתי קולנוע ממשיכים להיסגר, כנראה שלא ממש.

איפה שפילברג, איפה קופולה, איפה סקורסזה?

מה שמנהלי האולפנים בארה"ב כנראה לא זוכרים, זה שלפני לא יותר מדי זמן, אי שם בשנות השישים והשבעים, תעשיית הסרטים האמריקאית סבלה ממשבר דומה. אז, כניסתה למשחק של הטלוויזיה, מדיום צעיר ומסעיר, הביאה לכך שאנשים העדיפו לצפות במשפחת בריידי מנסה להשליט שלום בית במקום להטריח את עצמם לאולמות הקולנוע.

ההבדל בין אז לבין היום, הוא בעיקר בפיתרון היצירתי שנמצא לבעיה. בשנות השבעים שטף את התעשייה גל של במאים צעירים, חסרי ניסיון אך בעלי חזון חדשני, לקראת ניקוי אורוות שתיקן אותה מן היסוד. סקורסזה, קופולה, שפילברג, דה פאלמה, לוקאס – כולם הביאו איתם רחשים של מהפכה. הם שאבו מן הקולנוע האירופאי, אבל העבירו אותו אדפטציה שהצליחה לדבר לכולם.

וכן, אלו היו סרטים שוברי קופות, אבל לא כי הם ירדו נמוך, אלא ההפך, כי הם עלו גבוה, למחוזות שעוד לא הכרנו, למציאות חדשה שפקחה לנו את העיניים: "איזי ריידר", "נהג מונית", "צ'יינטאון", "מלתעות" ו"מלחמת הכוכבים" - זו רק רשימה חלקית של יצירות המופת מהעידן המוזהב הזה, שגרם לאנשים להאמין שוב בצלולואיד ולצאת מהבית לעבר בית הקולנוע המקומי. "שעתיים של חיי אמת, בתוך השקר של חיינו", כתב חנוך לוין על הקולנוע, והקולנוע של אז באמת היה חתיכת אמת לפנים.

אבל האמת הזו התפוגגה כבר מזמן, בתוך גל של סרטים שמקדשים צורה על פני תוכן, ולא מחדשים לנו כלום, ובתוך עולם של קומדיות נודים נבובות שגורמות לנו לצחוק בעיקר ממבוכה. במקום לפנות ולחפש את הגל החדש של במאים מהפכנים, אולי כאלה שישאבו השראה מהקולנוע פורץ הדרך של המזרח הרחוק, מנהלי האולפנים נשארים בתחומי הבלוקבאסטרים המטמטמים, הידועים והמוכרים. את הסרט הזה כבר ראינו.

קולנוע דיזינגוף נסגר. הוא לא הראשון, וכנראה גם לא יהיה האחרון, לפחות עד שמישהו שם, בדרגים הגבוהים, יבין שאנחנו לא קונים את השקרים שלו.

>> הטור הקודם שלי: האתר "תא וידוי" הוא רק תירוץ להתחמקות מאחריות
>> מי הרג את קרמיט?