עם כל הכבוד לפופיק של גל גדות, הקמפיין המסעיר באמת שיצא השבוע הוא סנסציית היו-טיוב בכיכובה של כוכבת הפורנו סשה גריי לצמצום פערי השכר בין גברים לנשים. לגריי אין את הלוק הקלאסי של כוכבת פורנו כפי שהייתם מדמיינים. כלומר, היא נראית כמו הבת של השכנה של ג'נה ג'יימסון, וכשהיא מדברת אפילו אין בסים בסגנון סבנטיז ברקע.
גריי מתוודה על רקע מגה-אחוזה-בברלי-הילסית בקול שקט ומתוק, על כך שבגיל 18 עזבה את התיכון וחיפשה הזדמנויות קרייריסטיות: "עבדתי כמזכירה, כמורה, כמלצרית; כאחות הרווחתי יותר כסף מהרופאים" היא מספרת, "בתוך שנה העבודות האלו הביאו לי לא רק כבוד, אלא גם המון כסף". אפילו למי שאיננו מכיר את גריי ופועלה, ברור שמשהו כאן לא מתיישב. כל העבודות הנשיות במובהק האלו לא טומנות בחובן יותר מדי כסף, שלא לדבר על כבוד. בשלב זה מתחילים להופיע ברקע צילומי פורנו רנדומליים שאפילו לא גורמים לגריי לסובב את הראש. היא מבארת: "אהבתי דברים מאוד מלוכלכים: הייתי תלויה הפוך, קשורה, עם דילדו של 12 אינץ' בתחת ובפה חסום". אוקיי, אז בסוף לא באמת עבדת בארומה.
זה איננו קמפיין בושה, גריי לא מתחרטת על מה שהביא אותה לאותה וילה שבכמויות השיש שבה יכול להתחרות רק מפעל של "רגבה"; עם זאת, השורה התחתונה שלו היא "פורנו היא פחות או יותר הדרך היחידה שלך להרוויח יותר כסף מגברים", ומי שפערי השכר מדאיגים אותה כבר יודעת מה היא צריכה לעשות כדי לעקוף אותם.
נעלי עקב גבוהות הן לבוש משרדי?
אמנם לא כל שחקניות הפורנו הן כוכבות בדרגתה של גריי, וחלק בלתי מבוטל מהן קורבנות סחר בנשים – ועדיין, דוגמנות ופורנו עודם שני התחומים בהם אישה משתכרת בממוצע יותר מגבר. בכל עבודה אחרת, נשים מרוויחות בממוצע 17% פחות מגברים לשעה, וכ-35% פחות פר חודש. זה קשור בין השאר בהיקף המשרה המצומצם יותר שנשים נוטות לקבל, משום שהאחריות על הבית והילדים נופלת כמעט במלואה, עדיין, עליהן; ובכל מקרה, בין שזה נאמר ובין שלא, הסכימה הרווחת היא שמשכורת של אישה היא "משכורת שנייה", איזה בוסט נחמד למשכורתו של המפרנס העיקרי.
עצמאות כלכלית היא קשה להשגה עבור כולם, אבל עבור נשים השגתה קשה הרבה יותר. מקטרגי הקמפיין טוענים, לא בלי היגיון מסוים, שצריך לקרוא לילד בשמו ולעזוב את ישבנה של גריי במנוחה. אכן, אי אפשר להכחיש שיש כאן (שוב) שימוש בוטה בגוף ומיניות נשיים על מנת להסב תשומת לב לנקודה שאין לה ולו דבר עם זיונים. מנגד, אי אפשר להתכחש לכך שהקמפיין אפקטיבי להחריד. עובדה, אנחנו מדברות עליו.
אני הראשונה להצהיר ששימוש בעירום נשי על מנת למכור מוצרי-צריכה (שמתרחש, אגב, באופן יומיומי וללא הפסקה) הוא ציני ופסול. אולם, האם אפשר באמת להאשים אותנו שכשאנחנו צריכות להסב תשומת לב לבעיה קריטית ועמוקה – שרק הולכת ומעמיקה בכלכלה הנוכחית – אנחנו משתמשות בכלי היחיד שיש לנו?
מוקד הוויכוח אודות כשרותו של הקמפיין נוכח גם בגוף הקמפיין עצמו: עד כמה זה בסדר להשתמש בגוף שלך כדי לשרוד כלכלית, והאם בכלל יש לך ברירה? ממכר וחשיבות הגוף רחוקים מלהיות פקטורים רק אצל שחקניות פורנו, הם שרירים גם בסטטיסטיקות המעידות על השתכרות גבוהה יותר של עובדות רזות, ובציוות האוטומטי של נעלי עקב גבוהות ל"לבוש משרדי".
נכון, הקמפיין איננו נטול לקויות, ובתיאוריה הבוטים של הג'וב גריי באמת עושה חתיכת פרובוקציה; אבל אם היא גרמה לכן לשאול שאלות לגבי מעמדכן ועתידכן הכלכלי במקום לרוץ לקנות ז'קט גנרי של קסטרו, יש מצב שהפעם, באופן חד-פעמי, הפרובוקציה לא על חשבונכן.