מיטל דוהן מתוך סופהשבוע  (צילום: מתוך מגזין "סופהשבוע")
מה אם היא הייתה ילד פלא מהפסטיגל? מיטל דוהן | צילום: מתוך מגזין "סופהשבוע"
לא הרבה אחרי שהתפרסמה הידיעה שכותרתה "מיטל דוהן: נאנסתי לפני כמה שבועות" הוא כבר צבר עשרות אלפי כניסות. טוב, תגידו, אחרי הכל – כותרת סנסציונית למדי. הקטע המוזר באמת הוא שנכון לכתיבת שורות אלו הכתבה זכתה ל-237 לייקים. מיהם האנשים שמחבבים את סיפור האונס של מיטל דוהן? והאם הם עשו לייק לאייטם על מותה של קורבן האונס ההודית, שהביאה לגל מהומות ברחבי המדינה?

במגזין "סופהשבוע" התפרסם ריאיון שערכה מיקי לוין עם דוהן, שאפשר להניח שממש לא התכוונה לדבר על המקרה. גם לוין מודה שהמרואיינת שלה לא ששה לחשוף פרטים, אבל הנה מה שכן סיפרה: אדם בעל השפעה בתעשיית הבידור האמריקנית, במקום העסק הפרטי שלו, כנראה אחרי שעות העבודה, קפץ עליה ו"המשיך" למרות ש"הבהרתי לו שאני לא בעניין". לדבריה של לוין, דוהן פרצה בצחוק דיסוציאטיבי כשקבעה "מישהו אנס אותי".

הדרמה הנוספת בריאיון התעוררה כשדוהן הבהירה שהיא לא התלוננה ולא מתכוונת להתלונן במשטרה, משום שכך יעץ לה איש היח"צ שלה. כלומר, "הוא לא אמר לי את הדברים האלה, אני הבנתי לבד בין השורות". דוהן הודתה שאין לה זמן וכוח להתעסק בתביעה שבה יהיה עליה בעיקר "להוכיח את אמינותי".

ממחקר שערכה המשפטנית ד"ר אורית קמיר הנוגע להטרדות מיניות, כשזה מגיע לתביעה פלילית, ככל שהתלונה מגיעה סמוך יותר לאירוע כך עולים סיכויי הרשעתו של התוקף. למעשה, כשהתלונה הוגשה מיד לאחר האירוע 85% מהנילונים הורשעו; כשזו הוגשה לאחר שנה ויותר, שיעור ההרשעה הפלילית צנח ל-55%.

מצד שני, הרי ברור שאי אפשר לשפוט את דוהן. היא מכירה את החברה בה היא חיה ויודעת מה גובה המחיר של מאבק עם בוסים כבדי משקל בעסק שלא במקרה, לה יש בו משקל נוצה. דוהן יודעת שלמרות שישראלית אחת משלוש תותקף מינית, לא זאת בלבד שרק כחמישית מנפגעות ההטרדה והתקיפה המינית בכלל פונות למשטרה, אלא שכ-75% מהתלונות נסגרות עוד בתחנה ואינן מבשילות לכדי כתב אישום. נתונים שבכל זאת קצת מתנגשים עם תפיסתנו העצמית כחברה נאורה שמגנה ומוקיעה אלימות.

גם צלבי קרס זה סקסי?

כל ילד בכיתה א' כבר יודע לדקלם שאונס הוא לא מעשה של סיפוק מיני אלא של אלימות. למעשה, כפי שכתבה הפמיניסטית בראונמילר כבר לפני 37 (!) שנה "אונס הוא תהליך מודע של הטלת אימה" המשמר את כל הנשים במצב של פחד מתמיד. במילים אחרות, תפסיקו לקרוא לזה אונס ותקראו לילד בשמו: פשע שנאה.

כן, למרות שהוא מעורר פחות באזז חדשותי, אונס איננו שונה מריסוס צלבי קרס על מצבות באירופה. חדירה בכפייה יכולה להתבצע גם על גברים, והיא אכן מתבצעת, אבל בשיעור של כמעט פי ארבע פחות. ואם אתם מתעקשים שזה רק סקס, קחו בחשבון שנשים גם נוטות להירצח בשיעור של פי שלוש מגברים. סקסי, אה.

העובדה שדוהן מעדיפה ללקק את הפצעים בשקט מאשר ללכת לקרב על אמינותה, ושרוב הטוקבקיסטים מכתירים אותה כשרלטנית ושקרנית גם ככה, מבהירה שאנחנו, כחברה, עדיין תופסים אלימות נגד נשים כאלמנט טבעי, אפילו מתבקש.

כדי להבין עד כמה, קחו דקה לדמיון מודרך ותארו לעצמכם את שוני התגובה לו הייתה דוהן איזה ילד פלא מהפסטיגל. מי שיטענו שאסור להשוות, רק מחזקים את הטענה לפיה יש עבורנו, בכל זאת, כאלו שמגיע להן להיאנס יותר מאחרים. עכשיו קחו רגע לחשוב האם זו טענה שאתם באמת מסוגלים לעמוד מאחוריה.