השבוע הפציעה לאוויר תכנית הראיונות החדשה של הוט, "סמול טוק", בהנחיית כתב התרבות של חדשות ערוץ 2, יונתן ריגר. הרעיון פשוט – כל ערב במשך חצי שעה ינסה ריגר לשאוב מסלבז שונים תובנות חדשות לגבי עצמם. לא צריך יותר מדקותיים כדי להבחין שריגר הוא מראיין חבריקו. עם יעל פוליאקוב הוא מדחקק עד צאת הנשמה, עם קובי פרץ הוא מתקשר באמצעות תנועות ידיים של בסטיונר ואת שי אביבי הוא מכנה "שייק'ה".
עם זאת, בניגוד ללא מעט מראייני טלוויזיה ועיתונות בכירים בעולם, ריגר עצמו לא נראה כאילו דחוף לו להתחלף עם המרואיין, ואין בהתנהגותו כדי להעיד כי הוא סבור שהתכנית בעצם נסובה סביבו. גם העריכה מדגישה את העניין; ריגר בקושי מקבל חצי דקה של תשומת לב בלעדית מהמצלמה על מנת להציג את מרואייניו, בשיחה יענו-מאולתרת בשלב האיפור-שיער.
"סמול טוק" היא בסך הכל תכנית סימפטית ומרעננת, אבל עלייתה מעוררת סוגיה שגדולה ממנה בהרבה – היעדרותן של טוק-שואוז מהטלוויזיה הישראלית. למעשה, קשה לציין אפילו אחת שהטביעה את חותמה בערוצים המסחריים והממלכתיים בארבע השנים האחרונות (אני מוציאה מחשבון את "חדר 101" עם עינג גלילי בחינוכית 23, מתוך הכרה בסבירות שאני הצופה היחידה שלו). יסלחו לי שרופי "פופוליטיקה", אבל אני מראש מדירה מהקטגוריה תכניות "שולחן עגול" למיניהן. כוונתי לטוק-שואו על פי הנוסחה המסורתית – מראיינ/ת, מרואיינ/ת וכמה תחקרינים שיודעים את העבודה שלהם בטווח.
זה יכול לנוע מלייט-נייט מהזן האמריקאי, כפי שעשו בעשור האחרון אסף הראל וליאור שליין עם "כל לילה" ו"הלילה" (שתיהן בערוץ 10); דרך תכניות אירוח אינטימיות כמו "פגישה לילית" עם קובי מידן ושלל שידוריו הצהובים של גיל ריבה; ועד לאדפטציות מקומיות של פורמטי טוק-שואו ייחודיים, כמו הגרסה הישראלית המקרטעת של "סטודיו למשחק" האמריקאית (עמנואל הלפרין על תקן ג'יימס ליפטון? באמת?).
קשה לייצר מגה-מראיין
עם כל הווריאציות האמורות, איך יכול להיות שצופה בטלוויזיה הישראלית כמעט שלא ייתקל בריאיון עומק, אלא אם מדובר ברב חסידי ב"עובדה" או בזמרת שבטל קורבנה בכתבת צבע באחורי מהדורת החדשות? מה הבעיה שלנו עם שיחה שאיננה מגיעה בזריזות לקרשנדו של צעקות? האם מדובר בהיעדר מראיינים מוצלחים, בכמות דלה מדי של מרואיינים פוטנציאליים, או שמא הקהל הישראלי פשוט לא מעוניין לשמוע אנשים מדברים על עצמם?
תנו לי להתחיל משלילת האופציה האחרונה; לפי נתוני הרייטינג של תכניות הריאליטי המציפות את המסך, האבחנה היא שאנחנו חולים על אנשים שמדברים על עצמם. לגבי המרואיינים, אין ספק שקטן פה, אבל אם לארי קינג מצא עם מי לדבר שישים דקות, כל יום, במשך 25 שנה – בוודאי נוכל לדלות מכור ההיתוך הקטן שלנו חומרים למינימום מנומס של חמש שנים. נדמה שהמכשול הגדול בפני הפקת תכנית ריאיונות חזקה הוא בכל זאת היעדר מנחה.
אין מנוס מלהודות – כמעט שאין לנו מראיינים טלוויזיוניים מפוארים, וקשה לייצר כאלו. מגה-מראיין לא בונה את עצמו לבד, הוא זקוק לגב איתן של זכיינית או חברת כבלים/לוויין ביצירת תדמית מהימנה; מעבר לכך, מדובר באחת העבודות הקשות לביצוע. חוץ מפסיעה לוליינית על הסדק שבין אמפתיה לחנפנות, כמעט בלתי אפשרי לייצר נוכחות משמעותית שלא תאפיל על המרואיין, עיינו ערך צופית גרנט. יונתן ריגר לוקח לעצמו את תפקיד המסתחבק, ובאמת, התוצאה היא לא הרבה יותר מסמול טוק. אבל בתור מי שמעדיפה לשמוע כמעט כל שני אנשים בעולם מנהלים שיחה מאשר לצפות בשעשועוני טריוויה ותחרויות בישול, אני מצביעה בשלט לסמול טוק, לפחות עד שתעלה מולו תחרות ראויה.