עוני (תמונת AVI: חדשות1 ערוץ 2)
ומה אם אני אגיד לכם שיש ילדים שהולכים למיטה רעבים? | תמונת AVI: חדשות1 ערוץ 2
דו"ח העוני האלטרנטיבי של "לתת", שפורסם היום הוא מכה מתחת לחגורה. נכון שהחלציים הישראליים כבר מורגלים כל כך בכאלו שרק שוק חשמלי ייחשב חבלה רצינית, ועוני הרי רחוק מלהיות כזה, ובכל זאת.

רובנו לא מודעים לפרסומו של הדו"ח ובטח שלא נוהגים לקרוא אותו. גם אני למדתי עליו באיחור, מידע מדרגה שנייה ובליווי קפה כמובן, על כך שמנכ"ל משרד הרווחה אמר לפני כמה חודשים שאין ילדים רעבים בישראל – מה שלא היה לי מושג לגביו, כי מי לעזאזל מקשיב – ומתברר שאולי עדיף ככה, כי המנכ"ל לא יודע נתונים בסיסיים כל כך למשרתו, שזה פחות או יותר כמו לכתוב לכם טור פונטי על בסיס שמיעה ובאותיות לטיניות.

עד כמה המנכ"ל לא בירר את השיט שלו? לפי נתוני "לתת" – שמבקשים להציג את מצב העוני העדכני והפיזי, כלומר, מי פשוט לא יכול לאכול, נאלץ קבץ נדבות, לגנוב ולחפש בפחים – כמעט כל נתמכי הסיוע הממשלתי (96% אם לדקדק) הודו כי הם מוותרים על מוצרים בסיסיים בשל עלותם הגבוהה. מה שזה אומר הוא שעבור שליש מכ-700,000 המשפחות הללו, שבחציין לפחות אחד ההורים עובד, הילדים ניזונים מלחם באופן כמעט בלעדי. בספר שלי, זה מה שנקרא ילדים רעבים.

לא רק הילדים – 70% מציבור הנתמכים הודו כי קרה שבשנה האחרונה לא אכלו במשך יום שלם; לרבע מהם זה גם קורה באופן קבוע. הנתונים האלו כל כך מזעזעים עד שהם נשמעים פחות או יותר מופרכים. משפחות שלא אוכלות יום שלם, חככתי בדעתי בעודי לוגמת מהנס-מעמד-הביניים שלי, זה קיצוני. העזתי לחשוב, מה, באמת?

ואז הגיעה הגיחה השבועית לסופר השכונתי. משק הבית הצנוע שלנו, שני צעירים עם משכורת מינימום, עובד על רשימה מוקפדת וקבועה של מוצרים בסיסיים שלא משתנה, ועם זאת רק נעשתה יותר ויותר יקרה בשלוש השנים האחרונות. רק בחצי השנה האחרונה עקבתי במודע אחרי תג מחיר אחד שמשום מה נדבק לי לתודעה – שמיניית יוגורט לבן. זה שהיה 15.06 הפך ל-16.08, ואז ל-16.58 ונכון להיום עולה 17.02. ממדף מוצרי החלב, שלפי הסטטיסטיקה יקרים כאן ב-50% יותר מאשר באירופה, פתאום נראה היה לי מופלא כי רק 360,000 משפחות נרשמו בדו"ח כרעבות.  

יחי הצקצוק

רוני סומק כתב בשירו הנפלא "קו העוני" שכשאתה עני אינך רואה אלא את קו האופק, ומתחתיו הכל נראה עוני. האמת היא שגם כשאתה עשיר, וגם סתם בינוני עם נס קפה, הקו שלך הוא קו האופק הפרטי וכל מה שלא לגמרי שייך, כולל העניים והחלשים, אבל גם החזקים והמושחתים, עובר לך מתחת לרדאר. הניסיון של עמותת "לתת" להעניק לעוני פנים, פרופורציות, לשאול אותנו אם פעם אכלנו במשך חצי שבוע רק לחם אחיד, נותן לו להרף עין משמעות.

אבל הנה העניין: המשמעות הזאת לא יכולה להיגמר בתרומת עשרה שקלים או הכרה, מלאה ככל שתהיה (והיא לא תהיה), במסכנות של מישהו אחר. אנחנו אוהבים לצקצק מול האייטם על דו"ח העוני ואז לדפדף לידיעה על ראש ממשלה שבונה משכן במאות מיליונים ולצקצק עוד קצת, ופחות אוהבים לקשר בין השניים. עוד פחות אוהבים לקשר איזה מהם למספרים על הקבלה השבועית של הסופר שמטפסים ומהר, אפילו כשמצמצמים את הצריכה.

אנחנו יודעים שכולם נמצאים על אותו קו אבל לא מעוניינים לחבר את הנקודות. אין הסבר אחר, בהתחשב בסטטיסטיקה לפיה 72% מאיתנו חושבים שמיגור העוני הוא אחריות הממשלה -63% מודים כי לא נראה להם שראש הממשלה מתייחס לעניין כעדיפות לאומית. הלו חבובים, זאת ממשלה שנבחרה דמוקרטית, ולא בפעם הראשונה.

הפינג-פונג בין האישי לחברתי כנראה גדול עלינו, ואנחנו אוטמים את עצמנו לגמרי אליו. ואם אנחנו לא מוכנים להכיר בו, אין לנו ברירה אלא לפחות להיות כנים ולהצהיר – אנחנו אולי חכמים מאוד כיחידים, אבל מטומטמים עד כאב כחברה.