מעבר לעובדה שיש בכך פגיעה ברבים מעובדי החברה שלה, שחלקם מתגוררים במרחק עצום ממשרדי החברה וההחלטה הזו למעשה גוזרת עליהם עזיבה, ומעבר לכך שמדובר בהבעת אי אמון קולקטיבית של המנכ"לית בעובדיה – שכן המסר האפילו-לא-ממש מובלע מאחורי ההחלטה הזו הוא: אנחנו לא יודעים מה אתם עושים כשאתם לבד בבית, אבל אנחנו לא ממש סומכים עליכם שאתם לא משחקים סוליטייר בזמן שאתם אמורים לעבוד – יש כאן משהו מטריד ובעייתי עוד יותר. כשניסיתי להבין מה כל כך מרתיח אותי בהחלטה הזו של מנכ"לית יאהו, חזרתי שמונה שנים לאחור במנהרת הזמן של הזיכרונות.
בשנת 2005, מספר חודשים לאחר הולדת בני השני, גיליתי שאני לא מצליחה למצוא עבודה שתהלום את מצבי החדש כאמא לשניים. שעות העבודה התובעניות בשוק התעסוקה הישראלי, בד בבד עם ההוצאות האדירות על גידול שני עוללים רכים, עם בן זוג שעובד שעות ארוכות ונסיבות חיים שבהן אין לנו סיוע בטיפול בילדים, הקשו עלי מאוד למצוא עבודה שתאפשר לי גמישות כלשהי בתקופה הזו. וכך, בעודי מנסה לקושש שכר עלוב שישלם ולו מקצת מההוצאות האדירות על גנים פרטיים (חוק חינוך חובה חינם מגיל שלוש, הבעייתי לכשעצמו, טרם חוקק אז), התחלתי לחשוב על עבודה מהבית.
חשבתי שהעובדה שאני כותבת מקצועית תקל עלי את העניין: הרי בשביל לעשות את זה צריך רק מחשב, אפילו לא חדר עבודה של ממש (כזה שלא היה לי ממילא). חיפשתי ברשת פורומים לאנשים שעובדים מהבית וכשהבנתי שאין כזה, לקיתי בפרץ יזמות והצעתי לאתר הגדול בארץ להקים ולנהל בהתנדבות פורום לאנשים שעובדים מהבית. ההצעה התקבלה, נתתי לפורום את השם "החיים בטרינינג", כתבתי הקדמה לבבית, חיטטתי מעט ברשת והעליתי מאמרים בנושא כגון "איך לסדר משרד בבית", ויצאנו לדרך.
כבר בימים הראשונים הסתברו לי שתי עובדות בולטות: האחת, שיש הרבה אנשים שהרעיון של עבודה מהבית מאוד מדבר אליהם, והעובדה השנייה והמשמעותית יותר הייתה, שלפורום הזה צריך לקרוא בשמו: "עובדות מהבית". כי כן, הרוב המוחלט של הפונים והמשתתפים בפורום היו נשים.
וזה לא שאין, או שלא היו אז גברים שעבדו מהבית. זה פשוט שמדי יום חזרו על עצמן אותן פניות בעשרות וריאציות, מאמהות לילדים קטנים. בדרך כלל אגב, סטטיסטית, מדובר היה בלידה של ילד שני או שלישי. בתחילה לא הבנתי את ההיגיון, אבל עד מהרה למדתי על בשרי שמדובר במשוואה מתמטית פשוטה למדי, שבבסיסה העול הכלכלי הגדל עם כל ילד שנולד, יד ביד עם הקושי ההולך וגובר בחלוקת הנטל בין בני הזוג.
הרוב הגדול, אגב, של הנשים שפנו לפורום לא עבדו מהבית: הן ח-ל-מ-ו לעבוד מהבית. אישה אישה והתחביב או החלום הכמוס שלה: לאפות עוגות מהבית ולפתוח עסק קטן. לעצב תכשיטים. לעבוד מהבית במקצוע שלה כעורכת דין. כרואת חשבון. כפסיכולוגית. כמעצבת פנים. ככותבת. בין כתליו הוירטואליים של הפורום הצנוע שלנו התבררה האמת המצערת: במדינה שבה הלחץ על הקמת משפחה וילודה הוא עצום (לא במקרה אנחנו שיאני טיפולי הפוריות בעולם המערבי), שבה הרחם הנשי לעולם אינו נחלת הפרט אלא שייך לכולם – אף אחד לא ממש חושב על היום שאחרי, על המלכוד שבו משפחה ממוצעת מוצאת את עצמה קורסת תחת יוקר מחייה בלתי אפשרי. בתנאי הקיום האלו, אין פלא שעבודה מהבית נדמית לרבים ורבות מאיתנו כפתרון מצוין, ולא פעם מתבקש.
ואני יודעת, חברים, שלא כל עבודה מתאפשרת מהבית. אני יודעת גם שיש בכך בדידות שאינה מתאימה לאופיים של רבים ורבות מבינינו. אני מבינה גם שנדרשת לכך משמעת עצמית. אין מה לעשות: כשסביבת העבודה שלך נמצאת בין המחשב למקרר, קשה לא פעם להימנע מלעשות דברים אחרים שאינם קשורים לעבודה (כמו להעמיד מכונת כביסה או סיר על הכיריים לילדים שיחזרו מבית ספר, לקפוץ למכולת להשלמות שבועיות של חלב וביצים ואפילו, ירחם השם - לא נוכל להכחיש - גם לשחק בבאבלס או סוליטר כשאין אף בוס או עמית לעבודה שעלולים להציץ אל מעבר לכתף) - הפיתויים האלו גדולים יותר, מן הסתם, כשעובדים מהבית.
אבל – וזה אבל גדול, ענקי – עבודה מהבית היא דבר אפשרי עד מאוד, ועבור רבים מאיתנו מדובר כאמור בפתרון כמעט אידיאלי האפשר לנו לתרום את חלקם המכובד בפרנסת המשפחה, ובמקביל לאפשר מיידה נדרשת ביותר של גמישות, וכל זאת בסיוע ניכר מצד פלאי הטכנולוגיה שהשתכללה כיום במידה כזו שמאפשרת לנו להיות זמינים ולבצע כמעט את כל מטלות העובדה גם מהסביבה הביתית.
יש לנו חיים
אז נכון, יש פגישות שאי אפשר לעשות בבית, ונכון שלא פעם האינטראקציה עם עמיתים מהעבודה מועילה ליצירתיות ומעניקה תחושת שייכות. ועדיין, ובכל זאת ואף על פי כן, עבודה מהבית טומנת בחובה יתרונות רבים למי שזה מתאים עבורו ועבור עיסוקו.
ובדיוק מכאן נובע הזעם על החלטתה של מריסה מאייר מיאהו, החלטה שעלולה חלילה להחזיר את שוק התעסוקה שנים אחורה מבחינת היחס לנשים ובכלל להורים עובדים. ישנם כיום מחקרים רבים שמוכיחים שדווקא כאשר המעסיק גמיש יותר, מידת היעילות של העובדים גדלה.
זכותו של מנכ"ל לדרוש מהעובדים שלו מידת זמינות גבוהה, יעילות בעובדה ונאמנות. על כך אין וויכוח בכלל. כן יש לי וויכוח גדול עם התפיסה המיושנת שלפיה אפשר להשיג את אלו רק על ידי שעות עבודה ארוכות ותובעניות ונוכחות פיזית במשרד. המלחמה שלנו כיום צריכה להיות על שוק עבודה שיהיה ידידותי ונגיש יותר להורים עובדים, ואת תראי, מריסה: זה ישתלם גם לך כמעסיקה.
עובד שמכבדים את אורח חייו (ובראש ובראשונה מבינים שיש לו דבר כזה, "חיים", שאינם קשורים רחמנא ליצלן למקום העבודה שלו), עובד שנותנים בו אמון גם כשאינו דופק כרטיס נוכחות ונמצא כל הזמן תחת עינו הבוחנת של הבוס, עובד כזה על פי רוב יהיה עובד מרוצה, נאמן, זמין ויעיל יותר. אפילו אם הוא בטרינינג.