השיח לגבי המסעות שעורכים תלמידי תיכון לפולין הוא שיח ותיק במחוזותינו, עם טיעוני בעד ונגד משכנעים יותר ופחות. אבל לפני 23 שנים, כשהייתי בכתה י"ב (אלוהים, כל כך הרבה זמן עבר מאז?), היינו בראשיתו של גל הצונאמי של המסעות האלו. עבור מרבית הכיתה שלי זו הייתה הנסיעה הראשונה לחוצלארץ, וכך נחתנו באפריל 1989 בפולין, שהייתה עדיין מדינה בשלהי העידן הקומוניסטי וכילתה את ימיה בהמתנה דרוכה לעתיד הקפיטליסטי הוורדרד שהמתין לה ממש מעבר לפינה.
מדי בוקר שמנו פעמינו לאתר זיכרון אחר. היינו בין היתר באושוויץ, מיידנק, גטו ורשה. בכל מקום ומקום ערכנו טקס, ובו הושרו השירים, הוקראו קטע הדקלום, ואותה דקת דומייה נמדדה. בין הקטעים שהרבינו להקריא אז היה שירו הידוע של אברהם שלונסקי, "נדר":
נדר / אברהם שלונסקי
על דעת עיני שראו את השכול
ועמסו זעקות על לבי השחוח
על דעת רחמי שהורוני למחול
עד באו ימים שאיימו מלסלוח
נדרתי הנדר: לזכור את הכול
לזכור - ודבר לא לשכוח.
דבר לא לשכוח - עד דור עשירי
עד שוך עלבוני עד כולם עד כולהם
עדי יוכלו כל שבטי מוסרי.
קונם אם לריק יעבור ליל הזעם
קונם אם לבוקר אחזור לסורי
ומאום לא אלמד גם הפעם.
כל הזמן שאלתי את עצמי מה אני לוקחת מכל זה. מה אני לומדת, איך אני חוצה את נהר הקלישאות שהוצפנו בהן, את האמירות שאיש איש לפי דרכו ואמונתו העמיס על התמונות האלו: איזה מזל שיש לנו צבא חזק. עכשיו אני מתגייס לצבא בתחושת שליחות. אני גאה להיות יהודי ולצעוד על האדמה הזו. לזכור ולא לשכוח. כמה פמפמו לנו את הבלונים הנפוחים ומלאי האוויר החם, המהביל, שתכליתו למסגר ולתווך את מה שאי אפשר באמת למסגר, את מה שאי אפשר באמת להבין. ואני שם, מבולבלת, מלאת שאלות ונטולת תשובות.
חובת הצעקה
ביום הלפני אחרון נסענו לטרבלינקה. משהו שם היה שונה מכל שאר המקומות: לתמונות העבר כמעט לא נותר זכר, והמרחב עוצב כאנדרטת ענק ובה אבנים שכל אחת מהן מסמלת קהילה יהודית שנכחדה. בשלב מסוים הלכתי ליער שהקיף את המקום. נכנסתי קצת לעומקו, ולפתע נתקלתי בחפץ מוזר. הרמתי אותו: זה היה סיר אוכל ישן, חלוד, אולי שימש את אחד האסירים במחנה.
התיישבתי על האדמה התחוחה, ליטפתי באצבעותיי את סיר האוכל. ופתאום הבנתי. הבנתי מה אני לוקחת איתי מכל זה. את חובת הצעקה. מותר האדם מן הבהמה, אבל לי אין מותרות. לעולם לא תהיה לי הפריבילגיה לעצום את עיניי, ובמובן זה קוללתי, כי מרגע שפקחת את עינייך תתקשה מאוד לעצמן שוב.
כי לעובדת היותי בת לקורבנות השנאה והגזענות, יש רק משמעות אחד עבורי, והיא חזקה ומהדהדת בכל בחירה שאני משתדלת לעשות בחיי: לא לעמוד מנגד, לא לשתוק כשבני אדם שהגורל הציב אותם בנקודת הזמן והמרחב הספציפית העכשווית כחלשים ממני מגורשים, מושפלים, מדוכאים, מנוצלים, כשזכויות האדם שלהם נרמסות עד עפר. לא לתת ידי להתעללות בחפים, לא לעמוד מנגד.
ואני משתדלת מאז. להגיד שאני עומדת בהבטחה הזו שנתתי לעצמי שם ביער, לפני 23 שנה בדיוק? לא לגמרי, לא תמיד. יש תקופות שיש בי יותר תעצומות נפש לצאת מעצמי ומהמאבקים הקיומיים שלי במשבצת הקטנה שלי. ובהקשר זה, מהדהד באזני תמיד סיומו של השיר של שלונסקי: "קונם אם לבוקר אחזור לסורי, ומאום לא אלמד גם הפעם". זה הנדר שלי מאז, לעצמי. ומאז אני מנסה לעמוד בו. מנסה.
זכות החיוך
לפני כמה שנים צצה לפתע תמונה חדשה אצל ההורים שלי, תמונה שלא הכרתי. סבתא וסבא שלי במחנה בסיביר בו היו כלואים בזמן המלחמה, לאחר שנמלטו מפולין. עומדים בשלג בבגדי עבודה, לראשה של סבתא מטפחת, ושניהם מחייכים. הסיפור מאחורי התמונה: למחנה הכפייה בסיביר הגיע צלם, אאוט אוף דה בלו, ורצה לצלם את צללי האדם החולים והמיואשים. הוא שאל את סבא וסבתא שלי אם אפשר לצלם אותם וסבתא לא רצתה, ואז סבא הרשל אמר לה: "בואי נצטלם כאן ועכשיו, ולא סתם: נישיר מבט אל המצלמה ונחייך, כי בטוח שפעם, אחרי שכל הרע הזה ייגמר ואז נסתכל בתמונה הזאת, ניזכר ונהיה גאים בכך שלא השפלנו מבט".
אני משתדלת באמת לזכור גם את זה, במיוחד כשמגיעות בחיים הכאפות הגדולות והכואבות במיוחד. בכל פעם שאני כמעט מתייאשת, אני נזכרת בסבתא וסבא שלי במחנה בסיביר, מישירים מבט למצלמה ומחייכים, לא נכנעים לסבל ולייאוש, מצליחים להיות אופטימיים ולהאמין שיבואו ימים אחרים, טובים ויפים יותר. הם ציוו לי את החיים, האופטימיות, היכולת לראות מעבר לסבל הרגעי, העכשווי, את האמונה והתוחלת.
ואת שני הציוויים האלו, הזכות לחייך ולזקוף ראש גם כשמסביב שולט הייאוש והשחור, והחובה לצעוק ולא לשתוק מול סבל אנושי, את שני אלו אני מבקשת לזכור ולא לשכוח, להוציא ממעגל הקלישאות ולסמן בעזרתם את תוואי הדרך שלי בחיי.