שלשום שבר יאיר לפיד סוג של שתיקה תקשורתית, והתראיין ליונית לוי בערוץ 2. אין בכוונתי להתייחס לכל הנאמר בראיון הזה, שנדמה לי שלא טמן בחובו חידושים גדולים עבור מי שקורא את טוריו של לפיד ונחשף לעמדותיו הכלכליות, המדיניות והפוליטיות בשנים האחרונות.
אני מבקשת להתייחס דווקא למשפט אחד שאמר לפיד כשיונית לוי הטיחה בו (לא בלי צדק), את העובדה שקצת קשה להבין מהיכן אדם כמותו, מפורסם ועשיר ומחובר לבעלי ההון – מתחבר למצוקת הקיום של "אחיי העבדים" כפי שכינה בפמיליאריות אותנו, בני מעמד הביניים השחוקים עד דוק וטובעים עד צוואר במלחמת הישרדות וקיום יומיומית. בתשובה לשאלה הזו, לפיד השיב: "אני לא אוהב להשתמש בזה, אבל מי שמגדל ילדה אוטיסטית בבית, קצת קשה לומר שהוא לא מכיר את החיים האמיתיים".
אני בוחרת לשים כאן זרקור על המשפט הזה, שכן בעיניי הוא משפט מפתח בכל המובנים: מפתח להבנת הצדדים הכי פחות חשופים ברקע האישי והמשפחתי של מי שעומד, לפי הסקרים לפחות, להיות שחקן משמעותי במגרש הפוליטי לאחר הבחירות הבאות. מפתח לפתיחת אשנב קטן, חרך בדלת, לחיי מי שהאלוהים (או הגורל, בהתאם לאמונתכם) הניח לפתחו את ההתמודדות עם גידולו של ילד מיוחד. והחשוב מכל, בעיניי: מפתח שיאפשר אולי בעתיד, לנצל את החשיפה הזו ולהביא לשינויים אמיתיים, מהותיים, שיעשו צדק עם אחת השכבות המוחלשות ביותר בחברה שלנו.
למה חיכית?
ראשית, לעצם החשיפה, שלא מעט אנשים פוטרים כלאחר יד ומציינים שהיא באה מעט מאוחר מדי, שכן העובדה הזו ידועה (כמעט) לכל ממילא, ושואלים למה לפיד חיכה כל כך הרבה שנים על מנת לדבר על כך, ודווקא בעיתוי הזה. יש משהו בדיון הזה, אגב, שמזכיר לי לא במעט את הוויכוחים הסוערים בקהילה הגאה בעד ונגד אאוטינג של אושיות ציבוריות שנמצאות בארון. המצדדים טוענים שיש הרבה כוח לחשיפה פומבית של אדם ידוע, שבעצם החשיפה הזו הוא יכול לעודד אלפים רבים שנמצאים במצבו. ואילו המתנגדים אומרים, שזכותו של אדם, תמיד ובפרט כשמדובר בנושא כל כך עדין ומורכב, להחליט עד כמה הוא רוצה להיחשף בפני הציבור.
וכאן אני מבקשת לצרף נתון נוסף, ואישי במיוחד, למשוואה הזו: גם אני אמא לילד עם צרכים מיוחדים. בחיי היומיום שלי אני חיה חיים פתוחים לגמרי, משתפת את סביבתי הקרובה והפחות קרובה, לא מסתתרת מאחורי שום סודות והסתרות שבעיניי הם מיותרים וחסרי הגיון. ובכל זאת, אין דין החשיפה במסגרת היומיומית שלנו, כדין חשיפה תקשורתית.
והחשש, אצל רובנו לפחות, לא נובע מבושה בילד שלנו חלילה: הוא הרי שלנו, בשר מבשרנו, ולא עשה רע לאיש בכך שנולד שונה. הקושי בחשיפה נובע מכך שעל פי רוב, לילד שלנו אין יכולת בחירה חופשית ואמיתית להחליט האם הוא רוצה שנחשוף אותו כך, ודווקא לכן אנחנו מנסים שבעתיים להיזהר בכבודו ולשמור על פרטיותו. אני מקווה שלא אטעה אם אעריך שזו הסיבה היחידה, כמעט, שבגללה נמנע לפיד עד כה בעקביות מלדבר בנושא הזה. ואגב, העובדה שלא נחשף פומבית אין משמעה שהוא לא פעל בנושא: לפיד, כמו גם משפחתו, עשה במרוצת השנים הרבה מאוד למען ציבור האוטיסטים ובני משפחותיהם, הוא רק עשה זאת בצנעה ובסתר, ולא נראה לי שעל כך צריך לייסרו בשוטים ועקרבים.
זר לא יבין זאת
אני רוצה לומר משהו גם על סוגיית "החיים האמיתיים", כי נדמה לי שזר לא יבין זאת. שכן אולי אני טועה, אבל נדמה לי שיאיר לפיד אמר את המשפט הזה במעט התרסה, אפילו, והסאב-טקסט החבוי בו הוא כדלקמן: באמא'שלכם, רוצים שנדבר על מי מכיר את החיים האמיתיים? נכון, אני יוצא ומבלה, וכן, יש לי חשבון שמן במיוחד בבנק וים של חברים מקושרים ומעושרים. אבל בערבו של יום אני והורים במצבי חוזרים הביתה, ושם מחכה לנו ילד או ילדה שהדאגה לגורלם, למה שיקרה איתם כשאנחנו ובני זוגנו נזדקן ונמות, מדירה שינה מעינינו במובן הכי מילולי של המילה. ילדים שלא יתגייסו לצבא, שלא יתפרנסו בכוחות עצמם, שלא יתחתנו ולא יהיו הורים ולעד יישארו ילדים נצחיים, תלויים באחרים. מישהו רוצה להתחלף? האם אתם מסוגלים להתחבר לכאב האינסופי הזה ולהבין אותו לעומקו?
ועוד דבר: מי שמגדל ילד עם צרכים מיוחדים, נחשף מאליו לאוכלוסיות המוחלשות ביותר בחברה שלנו, אל חסרי הישע ביותר. הוא נחשף אליהם לכל אורך שנות ילדיו במערכת החינוך, דרך שירותי הבריאות והרווחה שהוא נעזר בהם עבור ילדיו. לאדם כזה אין את הפריבילגיה להתעלם, להדחיק, או סתם לשכוח בהמולת היומיום שהאנשים האלו חיים בינינו, תלויים לחלוטין בחסדינו וזוכים השכם וערב להתעמרות, להתעללות, לניצול, או סתם להתעלמות גורפת מצרכיהם. הם חבויים, נסתרים מעין, איש לא מתגאה בהישגיהם במבחני המיצ"ב או רץ להצטלם בחברתם בכדי לגרוף עוד כמה קולות ולקושש עוד מעט אהדת קהל. אני רוצה לקוות שיאיר לפיד, אם וכאשר ייבחר לכנסת ואולי גם יישב בממשלה – ישמש גם לאוכלוסיה העדינה וחסרת הישע הזו לפה.
אם כל הקלישאות – וגם אחת הנכונות מביניהן – היא שחברה נמדדת קודם כל ביחסה לחלשים ביותר. הקול שלי, אגב, ממש לא מונח לא מונח בכיסו של יאיר לפיד: יש לי השגות מהותיות על חלק לא קטן מתפיסותיו הכלכליות, המדיניות והחברתיות. אבל עם הקול שלי או בלעדיו, אני מקווה לראות אותו נלחם עבור הילדים שלנו. זה מגיע להם. זה מגיע לכולנו.