האמת? למרות שלא הצבעתי עבורו, אני חייבת להתוודות כאן על חטאיי ולשים אותם על השולחן כבר עכשיו: ההצלחה של יאיר לפיד בבחירות האלו דווקא משמחת אותי. זאת ועוד: אני רוצה שיצטרף לממשלה. למה? כי הוא עדיף, ובהרבה, על כל השותפים הטבעיים. כי הוא רוצה בטובת רוב אזרחי המדינה, כי הוא בא בטוב, כי למרות הערתו סרת הטעם אודות הזועבי'ז, הוא משתייך לצד השפוי של המפה הפוליטית ומבין שזה לא ייגמר עד שהגברת השמנה תתחיל לשיר, ועד שנתפשר על שטחי ארץ אבות.
במוצ"ש שעברו נערכה חגיגת הניצחון של "יש עתיד". נו טוב, אם יש מישהו שיכול לחייך לעצמו במלוא הפה ולא לחוש חמצמצות מתוצאות הבחירות, זה הוא: מדובר במי שאך לפני קצת יותר משנה התפטר ממשרתו הבכירה, הנוחה והמתגמלת כאיש תקשורת, ובזמן הקצר שחלף מאז הצליח להקים מערך תומכים גדול, ייסד מפלגה יש מאין ודיבר לבוחרים בשפתם. הם האמינו לו ולכן הוא ואנשיו הרוויחו ביושר את החגיגות שלהם.
הבטתי בתמונותיו מהאירוע. מחויך, נינוח ומלא צ'ארם, עלה עם הגיטרה ושר את "עם מעט עזרה מידידיי" של הביטלס. הדבר שצד את עיניי יותר מכל הייתה החולצה שלו: על הטי שירט השחורה, סמלו הנצחי, היו המילים "גיבור מעמד הפועלים".
לכאורה, זו הרמה להנחתה מהזן הישיר ביותר: שכן מה רחוק יותר למראית עין מיאיר לפיד, על תדמיתו הבורגנית והצחורה למהדרין (הי, הבנאדם מסרב להודות שלקח לריאות אפילו ג'וינט קטן ובלתי מזיק בעליל) לבין צירוף המילים הטעון כל כך, כחול הצווארון כל כך, "גיבור מעמד הפועלים"? רק להזכירכם, מדובר בשיר אייקוני ונפלא של ג'ון לנון, המתאר את הדיכוי שעובר בן מעמד הפועלים ואת התסכול, הזעם והשנאה המבעבעת מתחת לפני השטח.
זה הזעם שמוביל למחאה, למהפכה, ומה לגיבור מעמד הפועלים המדוכא והזועם לבין הבורגנות השלווה, האסקפיסטית במהותה, שיאיר לפיד מייצג טוב כל כך?
אלא שכאן בדיוק, במקום שלכאורה מצביע על דיסוננס ואולי אפילו זיוף, אני רואה נקודה גדולה דווקא לזכותו של יאיר לפיד, נקודה שמעוררת בי תקווה. שכן במקרה של יאיר לפיד הבחירה ב"גיבור מעמד הפועלים" איננה מקרית. לפיד הוא איש ספר וחובב מושבע של התרבות האמריקאית, ולפיכך אין לי ספק שגם הוא היה מודע לאירוניה שטמונה במילים שעל חולצתו בנסיבות האלו ובכל זאת, הוא בחר בחולצה הזו, עם הכיתוב הזה, בעיתוי הזה.
בין ספרינגסטין ליעקב פרי
הגיבור בהא הידיעה של לפיד הוא מוחמד עלי. גם זו רחוקה מלהיות בחירה טריוויאלית. עלי, שנולד כקסיוס קליי, הוא גיבור ענק של הספורט האמריקאי ובעיקר של התרבות האמריקאית. נציג המדוכאים, החלשים, השחורים מגטאות שכונות העוני של שנות ה-50 וה-60, שהתאסלם בעקבות מפגשו עם מלקולם אקס, שינה את שמו למוחמד עלי והצטרף לארגון "אומת האיסלאם". בשנת 67', בעיצומה של מלחמת ויאטנם, סירב מוחמד עלי להתגייס לצבא האמריקאי, מהלך שנוי במחלוקת שעליו שילם מחיר יקר: הוא נשפט לחמש שנות מאסר (שלא ריצה בסופו של דבר לאחר מאבק ממושך במערכת המשפט האמריקנית), רישיון האגרוף שלו בוטל ונשלל ממנו תואר אלוף העולם.
גם ברוס ספרינגסטין, שיאיר לפיד מצהיר עד כמה הוא אוהב את שיריו, הוא בן גאה למעמד הפועלים האמריקני. רק בשנה שעברה הוציא הבוס את האלבום "Wrecking Ball " (כדור הרס), אלבום כואב ומטלטל אותו הגדיר מבקר ה"גרדיאן" במילים: "זעקת זעם מבטנה של אמריקה הפצועה, בדומה לאלה שהשמיע וודי גאתרי בתקופת השפל הגדול. זוהי מכה מהדהדת שמנחית מעמד הפועלים מניו ג'רזי על ראשם של אנשי וול סטריט וכל מי שמכר את ארצו".
יאיר לפיד הצהיר במערכת הבחירות שמפלגתו היא מפלגת מעמד הביניים, זה הנושא על גבו את החברה הישראלית ונשחק עד עפר. וכאן, בדיוק כאן, טמון המתח בין שני הקצוות באישיותו הפומבית ואולי גם הפרטית של לפיד: מחד, אדם רגיש לזולת שאינו אדיש לעוולות ולאי צדק, נאיבי ונקי כפיים ששואף באמת ובתמים לשנות.
מאידך, לפיד הציב בשורה הראשונה של מפלגתו, אמנם במשבצת הביטחוניסטית, את יעקב פרי – מי שעמד במשך שנים בראשן של מערכות שניצלו וממשיכות לנצל את מעמד הביניים (חברת סלולר, בנק גדול) וייצג נאמנה – וגם תוגמל בהתאם – את האינטרסים של בעלי ההון השולטים בחברות אלו, גם כשאינטרסים אלו התנגשו חזיתית עם טובת האזרח הקטן.
מצד אחד, מעריץ את מוחמד עלי ואת ברוס ספרינגסטין. מצד שני – לא מתנזר מבילוי בחברת אנשי השלטון וההון שמבצעים מעשים מגונים בשירי ארץ ישראל על בסיס קבוע, באותה התחככות ידועה ומיוזעת במועדון הגנקי עם עינת שרוף.
אז תרשו לי לקוות שיאיר לפיד יבחר בקדנציה הפוליטית הראשונה שלו וגם לאחריה, בצד הראשון. שיבחר בנו, במעמד הביניים העובד, היצרני, ושבמקביל לא יזנח גם את המעמדות המוחלשים והמדוכאים בחברה שלנו, אלו שמרגישים היטב על בשרם ומשלמים את תג המחיר הגבוה ביותר על הפיכתה של החברה שלנו ממדינת רווחה שהיוותה דוגמה ומופת למדינות רבות בעולם, למדינה שמקדשת קפיטליזם חזירי וג'ונגלי במהותו, שבה רק שכבה דקה שבדקות של מחוברים, מעושרים ומקושרים נהנים מפירות הצמיחה הכלכלית בזמן ששאר הציבור נשאר עם החשבון ביד, עם יוקר מחייה בלתי אפשרי ותספורות אג"ח מבישות לטייקונים.
אמור לי מיהם גיבוריך ואומר לך מי אתה. ליאיר לפיד יש גיבורים ראויים, מיוחדים, אנשים שלא היססו להיות שנויים במחלוקת ולעמוד לצידם של החלשים והמדוכאים בחברה. ההעדפות האלו מעודדות, מעוררות תקווה.
אז יאיר, ניצחת בגדול. עכשיו ברשותך, קצת פחות גנקי, קצת יותר גיבור מעמד הפועלים.