אין תמונה
"הכל כלול" בכרתים לא כולל את כאב הראש
בוקר טוב וחג פסח שמח מכרתים הרחוקה, אי של שקט ושלווה ים תיכוניים שבו בחרנו השנה, או שמא בחרו עבורנו, לבלות את חג הפסח. בדיוק כמו אבותינו, גם אנו צררנו את משארותינו, בדיוק כמותם גם אנו עומדים על שפת המים, קטני אמונה שכמונו, ותוהים אם להיכנס או לא (המים קפואים, חברים) ובדיוק כמו אבותינו גם אנו אוכלים מצות שאפינו בחופזה (וגם ארבעים סוגי גבינות ושלושים מיני בשר אבל למה לקלקל את התמונה היפה).

בגדול – ממש מצוין, מה גם שבכך אנו מקיימים את המצווה הראשונה בעשרת הדברות הישראליים, מצוות הנסיעה לחו"ל. בשורות הבאות אנסה לשרטט בפניכם את פרטי המצווה הזו, תנאיה וטעמיה, וביחד ננסה לחשב את חשבונו של עולם.

מדובר בטלטלה נפשית הפוקדת אותי כל אימת שאני יוצא את גבולות ישראל. אבא שלי, לצורך משל, לא עזב מימיו את גבולות ישראל, גם בגלל שזה נוגד את תפיסתו ההלכתית, אבל בעיקר בגלל שהוא לא בקטע והוא גם לא יכול להרשות לעצמו. אני, לעומת זאת, שדרגתי את מעמדי ואני יכול להרשות לעצמי. הנה מה שאני יכול להרשות לעצמי, שעה שאבא שלי ישן בנחת ובשלווה בביתו החם והנעים בחג הפסח הנפלא.

ארזת לבד?

ובכן, חוויית הטיול באתרים יפהפיים בחוץ לארץ, היא אכן חווייה יוצאת דופן, אלא שהיא כוללת בתוכה, בילט אין, עניין פעוט אחד שיש ליתן עליו את הדעת, והוא העובדה שמדובר באתרים בחוץ לארץ, על כן, כדי להגיע אליהם, יש לטוס לחוץ לארץ. חוויית הטיסה לחו"ל מתחילה שבועות אחדים קודם הטיסה, בסידור ניירות, דרכונים וכרטיסים. בוא נניח רגע לנושא ההוצאה הכספית – אנחנו הרי יכולים להרשות לעצמנו - ונעסוק רק בפרוצדורות.

ראוי שלכל בן משפחה יהיה דרכון בתוקף, ויזה כשצריך, ביטוח בריאות וכמובן כרטיס. כל אלה מתבצעים די בקלות, להוציא מקרים בהם נזכרים מספר ימים קודם הטיול שדרכון של מישהו אינו בתוקף ואז יש לבלות בוקר נעים מול צג המספרים האדומים בלשכת האוכלוסין הקרובה. ראוי לזכור היטב את התור הנעים הזה, בן השעה – שעה וחצי, מפני שעוד נתגעגע אליו בהמשך געגועים עזים.

כחצי יום לפני הטיסה, לאחר לילה ללא שינה של אריזות, צעקות וויכוחים, יוצאת המשפחה אל עבר נמל התעופה, לא לפני שהחליטה סופית באיזו דרך תגיע אליו, באמצעות המכונית הפרטית (איפה נשאיר אותה?) או באמצעות מונית (לא חבל על הכסף?). זאת לדעת, אל שדה התעופה יש להגיע זמן רב, רב מאוד, לפני הטיסה. למה? בהמשך.

בידוק בטחוני בשדה תעופה (צילום: איל שפירא)
מה זאת אומרת להוריד את הגרביים? | צילום: איל שפירא
באולם היוצאים הגדול של שדה התעופה מתקיימת הפגנה. אלפי אנשים עומדים בצפיפות, בידיהם דפים עליהם כתובים דברים לא ברורים והם צועקים. אפשר שהם דורשים שוויון בנטל, סביר יותר להניח שהם מנסים לומר כי הם ממהרים לדיוטי פרי ולמה התור לא זז, לעזאזל. במהרה הם יעמדו, עייפים ומרוטים בפני איש צעיר או אישה צעירה שידברו איתם בחומרה וישאלו אותם שורת שאלות פולשניות בטון מאיים: ארזת לבד? מישהו מסר לך משהו? הדברים היו איתך כל הזמן? הנוסע העייף, ההוא שיכול להרשות לעצמו, יחוש נעלב. למה לא סומכים עלי? למה היא קשוחה כל כך? מכאן הוא יעבור לדלפק רישום, שם יתברר למשך שתי דקות שנדמות כנצח כי משהו לא בסדר בכרטיס. שוב פעימות מואצות, שוב זיעה, אבל הנה, זה הסתדר אפשר להמשיך במסע.

התור הבא, גם הוא ארוך ומתנחשל, יפגיש את הבליין העולץ, זה שיכול להרשות לעצמו את חבילת חו"ל, עם חווייה נעימה אחרת, והיא חוויית ההתערטלות. הוא יידרש להיפרד מכל מטלטליו לטובת ארגז פלסטיק, אליו הוא יכניס גם את, שימו לב, נעליו, שעונו וחגורתו. כשהוא חצי עירום, עייף ועצבני הוא יידרש לעבור פנים ואחור פעמים אחדות בתוך גלאי מתכות. לעיתים הוא יידרש גם לפרוש את ידיו לצדדים. כאן צריך לזכור שהוא ללא חגורה; אשר על כן, במקרים מסויימים עתידים מכנסיו ליפול מעליו ארצה; אבל שטויות, מה זה לעומת טיול בחו"ל?

עוד חווייה קטנטנה של החתמת דרכון, תור של חצי שעה, קלי קלות, והגענו לדבר האמיתי, הדיוטי פרי. הנוסע הנאמן ייכנס עכשיו למבצע של חייו. הוא יידרש לדלג במהירות שיא של 20 דקות בין עשרות חנויות שמוכרות (בזול!) אלפי פריטים שהוא לא צריך, וכל זאת עם מזוודה קטנה, ילדה קטנה ואומללה, ובשעה שבע וחצי בבוקר, לאחר לילה ללא שינה, רק כדי לשמוע במערכת הכריזה כי הוא נדרש להגיע מיידית אל שער היציאה ולעלות על טיסתו. מכאן הוא גומע מרחקי ענק, ברגל, בשעות לא שעות, עד שהוא מגיע סוף סוף, מיוזע, לשער.

פריט נוזלי? הפחה תשליכוהו

השער סגור, כך מסתבר, כי הטיסה מתעכבת. הוא עייף, כי הוא לא ישן, על כן הוא משתרע על ספסל נוקשה, או על הרצפה. מתנמנם מעט. כן. אביו העני מעולם לא ראה את הבסטיליה מקרוב (וואו, איזה הפסד), אבל הוא גם מעולם (מעולם!), לא שכב על הרצפה, ראשו על תרמיל, בגיל ארבעים פלוס, כשילדים משועממים עם צחנת חיתולים מיידים בו במבה. כעבור עוד מחצית שעה הוא קם מסוייט לקול עוד הכרזה, נעמד בעוד נחש תור מתפתל שיביא אותו בסופו של דבר אל המטוס.

המטוס, למי שאינו יודע, הוא אותה קופסה צפופה, קרה ומצחינה או לוהטת ומצחינה שבתוכה דחוסים מאות אנשים שראו את האור ויכולים להרשות לעצמם טיול לחו"ל. הוא יבלה בקופסה הזו בתנאים  תת  אנושיים  (כל מי שטס אי פעם יחתום על ההגדרה הזו) כך וכך שעות, נים ולא נים, בגוף דואב ובראש מרוקן מכל מחשבה, בחרדה גואה וברעב מתמיד, כדי לנחות סוף סוף ביעדו ולעבור, בדרך אל האושר, מסלול דומה.

בעוד מספר ימים, בדרך חזרה, הוא יעבור בדיוק את אותה חווייה בשנית. אז יתלווה אליה גם הדיכאון שבסיום הטיול וגם יקחו ממנו כל פריט נוזלי וישליכו הפחה, כי כך המנהג.

בתווך, ישנם אותם כמה ימים שאכן יכולים להיות קסומים במידה, בארץ נעימה שעיקר העניין בה הוא בזה שהיא לא ארצו (כרתים, בואו נאמר את האמת, היא לא בדיוק פריז). יומיים איומים, מן הקשים שעברתם בחייכם, מול שמונה ימים די נעימים. נו, מה החלטתם? אתם עם אבא שלי או איתי?