משכן הכנסת הוא מקום נעים וממוזג בדרך כלל, שהצעקות היחידות הנשמעות בו הן חילופי דברים קשים בין חברי כנסת שונים במטרה שמצלמות התקשורת תתפוסנה אותן וכך ייווצר הרושם המוטעה שנבחר הציבור אכן מחרף את נפשו בעד עמדותיו ובעד בוחריו. השבוע, בחולפי אקראית ליד חדר ועדת הפנים, הגיעו הצעקות לרמה מטרידה, עד שלא יכולתי שלא לבוא ולהציץ.
הדיון נסב סביב סוגיית מהגרי העבודה, כמובן, וחילופי הצעקות היו בין חברי כנסת ממרצ לבין חברי כנסת אחרים, בראשם מיכאל בן ארי. היו גם כמה נציגי שכונות וכמה עדים מומחים. על הכל ניצח בהתלהבות, בחדר הוועדה ומחוצה לו, איש שאינו חבר כנסת: ברוך מרזל, איש חברון.
איך הם קשורים?
מרזל, ביחד עם חבר הכנסת מיכאל בן ארי ועוזרו איתמר בן גביר, עומדים בשבועות האחרונים בחזית המאבק הזה ומובילים את הקריאות לגרש את המהגרים. לפני חודשים אחדים הם ביצעו פעולה מבריקה: הם הביאו עשרות סודנים ואריתראים לבריכת גורדון בתל אביב, קנו להם כרטיסי כניסה ובכך העמידו בפני צפוני תל אביב את הבעיה במערומיה כאומרים: הנה, נראה אתכם מתמודדים עם ההגירה במגרש שלכם.
זה היה מוצלח, ללא ספק. אבל זה לא העניין. העניין הוא, שבחסות סיקור תקשורתי צפוף ומאסיבי, הפכה השלישייה הזו לראש החץ של המאבק מהצד העוין. כלומר, מהצד המחבק עומדים פעילי זכויות אדם לסוגיהם, אנשי מרצ ואחרים, ומהצד העוין עומדים אלה.
השאלה שלי היא: איך הם בדיוק קשורים לנושא?
אם אני זוכר נכון, מרזל ובן גביר הם אנשי חברון ותלמידיו של הרב מאיר כהנא. הם דוגלים במלחמת חורמה באויב הערבי ובהשתלטות טוטאלית על כל חבלי ארץ ישראל מהים ועד רבת עמון, מקהיר ועד דמשק; בן ארי הוא מראשי האיחוד הלאומי, כהניסט אף הוא שדוגל באותן האמונות בדיוק. איך הם מוצאים את עצמם מנהיגים מאבק שלא קשור בשום צורה לא לארץ ישראל ולא לשתי גדות לירדן?
התשובה פשוטה: הם רוצים תקשורת. הרבה תקשורת. באמצעות המאבק הטעון והמדמם הזה, מן האמוציונליים שהיו כאן אי פעם, הם מקבלים ים של תקשורת. למה? שאלה יפה.
הם מקבלים תקשורת כי התקשורת ששה ושמחה, צוהלת ועולצת לקראת התמונה המרהיבה שנגלית לפניה: מנהיגי הימין הקיצוני אינם חסידי ארץ ישראל השלמה או ממשיכי מורשת ז'בוטינסקי. הם לאומניים ושונאי זרים. כמו לה-פן. כמו יורג היידר. הם שונאים את הזר הערבי ושונאים את הזר הסודני ושונאים את הזר הניגרי באותם מידה. הם שונאים את ערביי חברון לא מפני שהם מאמינים שעירם שייכת לבני אברהם יצחק ויעקב ומפני שהם דוגלים בזכותנו על מערת המכפלה, אלא מפני שהם פשוט שונאים את הזר, שאינו הם. אחרת איך תסבירו את שנאתם לסודני ולאריתראי שאין לו שום עמדה בוויכוח על גבעת האולפנה?
הטיפשים האלה, שהם לא באמת לאומנים שונאי זרים, אלא אידיאליסטים מופרעים ותו לא, עושים את מה שהם יודעים לעשות הכי טוב: משחקים לידיים של הצד השני. בשם תאוות הפרסום הבלתי נשלטת שלהם, הם מתמסרים טוטאלית לתדמית הזו, מפתחים אותה, משפצים אותה והופכים את כל הוויכוח החשוב והקריטי הזה להתכתשות בין ליברלים מגני זכויות אדם לבין לאומנים שונאי זרים.
האמת היא, שלא צריך להיות שונא זרים כדי להבין את הטירוף שבקליטת אלפי פליטים שמתגוררים עשרה בחדר מצחין, ולא צריך להיות מגן זכויות אדם כדי להבין שלא מתנהגים באכזריות כלפי שום פליט באשר הוא.
והאמת היא שהכל היה יכול להיגמר הרבה יותר מהר והרבה יותר טוב אילולא המעורבות של השלישייה הזו בסיפור, צעד שגורם לאלפים רבים לשנות את דעתם ולא לרצות להיות בצד שאלו הם מוביליו. והאמת היא שאת אותו נזק בדיוק הם כבר עושים שנים לנושאים המקוריים לשמם נתכנסו, ההתנחלויות, המאחזים וההתיישבות בכלל.
והאמת היא שנמאס לי מהם לגמרי. לגמרי לגמרי נמאס.
>> לטור הקודם שלי: לא נושא את עיני להר הבית
>> הפנים האמיתיות של מרין לה פן