גלאון נגד דנקנר: "שעת המבחן שלו" (צילום: משה מילנר - לע"מ)
הנפילה רשומה על שמו של דנקנר, אבל מה עם כל השאר? | צילום: משה מילנר - לע"מ
תמונת הניצחון של קבוצת המשקיעים החדשים-ישנים באידיבי, כפי שהיא ניבטת מן העיתונים וממסך הטלוויזיה, היא מאוד ברורה. יש בה טובים ורעים. פושעים ומחלצים. בואו נביט בה לרגע. הצד הרע הוא מאוד ברור. הוא, בעצם, תמונה של איש אחד. זה שבמשך למעלה מעשר שנים אייש כל פינה בעיתון ובמרקע בתמונות שלו קונה, משקיע, חונך, גוזר, מרים, מברך, צועד, ממריא ונוחת, ועתה ממלאת תמונתו את העיתונים בהקשר השלילי, של נפילתו והפסדו: נוחי דנקנר, על קלסתרו הנאה, עיניו התכולות וחיוכו הקטן.

הוא האיש הרע. זה שנטל מן הציבור עוד ועוד הלוואות, באמצעותן מינף את עצמו, עסקיו וחברותיו ועתה היה הכל לאבק פורח. הוא הרשע, הוא הגנב. איתו גם עורכי דינו, הרשעים אף הם. הם הרי מגנים על הצד הרע. וגם גרנובסקי בצד הרע וכל אלה שמנסים להשאיר אותו, הרע, בתמונה.

מנגד עומד הצד הטוב. בצד הטוב יש את אלשטיין ובן משה, שני המשקיעים שניצחו במרוץ על הרכישה והשליטה ב-IDB (בכפוף וכו'), הם וצוותיהם ועורכי דינם. הם הצד הטוב, כי הם פה כדי לגרש את הרע מהחברה, להשתלט עליה, להבריא אותה ולנסות להחזיר למשקיעים את השקעותיהם ולמלווים את הלוואותיהם.

מי יגיד לנו אם לאהוב את דמויות המשנה?

אבל יש עוד הרבה דמויות בסיפור הזה, שגם הם נמצאים בתמונה וכל הזמן רואים אותם בה: אלה נציגי הנושים. מנהלי הקרנות והקופות שהשקיעו כספים באגרות חוב של IDB ועתה נמצאים כאן, בשם לקוחותיהם המסכנים ומנסים להשיב את כספם באמצעות תמיכה באלשטיין ובן משה.

באיזה צד הם נמצאים, מנהלי הקרנות והקופות ובתי ההשקעות: בצד הטוב או הרע? תסתכלו על התמונה היטב. הם כמובן בצד הטוב. הם מקיפים את אלשטיין ובן משה, מריעים, מתראיינים, עניבותיהם מצוחצחות והם חוגגים ניצחון. והציבור – הציבור כולו מחבק אותם וגאה ושמח בניצחונם ולא משמיע כלפיהם שום מילה של ביקורת.

והשאלה הנשאלת היא: למה, בעצם? האנשים הללו, גאונים פיננסיים שכמותם, נטלו כסף של הציבור, שלנו, והימרו איתו על השקעה באידיבי. ההימור חסר האחריות הזה נגמר כפי שהוא נגמר. גם לפי ההערכות הכי אופטימיות, יקבלו המשקיעים בחזרה רק 70% מהשקעתם. לנו, המשקיעים הקטנים, אין עניין עם דנקנר ועם IDB. לנו יש עניין עם מנהלי הקרנות שלו, שחטאו לנו ללא עוררין בהשקעה כושלת. למה את דנקנר אנחנו שונאים ואותם אנחנו אוהבים? למה חדלי האישים הללו לא מתביישים להראות את הפרצופים שלהם בטלוויזיה אחרי שהם הונו אותנו ככה? כי זה לא היה בכוונה? כי הם היו בטוחים ש-IDB היא מניה בטוחה וסולידית? אבל גם דנקנר עצמו היה בטוח בזה! אז שוב: למה מבחינתנו הם גיבורים והוא הפושע?

תשובה אין לי. רק כעס אחד גדול. מבחינתי, הלקח הברור מפרשת IDB הוא לא שאסור להשקיע כסף בחברות לא אחראיות, ריכוזיות, פירמידיות, ראוותניות, ממש לא. הלקח הברור הוא שיש לחשוב הרבה לפני שאנחנו מפקידים את כספינו בידיהם של המתווכים, הקרנות והקופות, המהמרות בכספינו ואפילו לא טורחות להתבייש.

במדינת ישראל אוסר החוק על אדם להפריש את הפרשותיו לפנסיה באופן פרטי. הוא חייב להפריש רק לקרנות של גופים מורשים. אתם יודעים מה הסיבה? זה נועד להגן עלינו ולמנוע מצב שבו אדם פרטי משקיע את הונו ב-IDB ומאבד את מכנסיו. אז מה נהיה? נהיה שאנחנו משקיעים את כספינו בידי גופים מורשים, משלמים עמלה כדין ואז הם משקיעים את כספינו ב-IDB ואנחנו מאבדים את המכנסיים (או, לפחות, 30% מהמכנסיים. ברמודה). זו כל התורה כולה על רגל אחת.