עמדתי בחוץ, ליד עמדת הסוכר והבחישה, לא הרחק מכמה שולחנות שפוזרו שם לטובת המתרעננים האחרים. עודי בוחש, וכבר אני קולט מימיני שניים משוחחים. האחד, גבו אלי, בנוי לתלפיות, רחב כתפיים בחולצה שחורה קצרה, שריריו מתפוצצים מבעד לשרוול, השני, פניו אלי והוא משוחח בשקט קר עם הראשון. פניו קרובות לפניו. אי אפשר היה לטעות בפנים האלה. הם היו קשוחות, שלא לומר אכזריות, עיניים עזות, סנטר מהוקצע, שפתיים דקות. גילוח מבריק. גבר גבר.
הם שוחחו. כיון שאני מהמצותתים, הטיתי אוזן. להלן הדיאלוג, על פי הזיכרון, כמובן, אבל הוא מאוד קרוב לאמת. עז המבע דיבר ראשון: "ואתה יודע מה הכי מצא חן בעיני? זה שמההתחלה הלכת דוך, עם המבט לסוף, למטרה, בלי להתקשקש על כל מיני שטויות בדרך. זה מה שאנחנו אוהבים. גם מיקי ציין את זה מייד אחרי הראיון הראשון".
- "וואלה, זה באמת נכון. מה אני אגיד לך...תודה. אני באמת לא באתי בשביל לבלבל למישהו במוח. אני באתי תכלס, אני. והאמת? ככה אני. מאז שאני מכיר את עצמי".
- "תראה, זה לא רק זה. הפילוסופיית חיים שלי אומרת: אם אתה לא רואה תמונה שלמה, אז גם את החלקים אתה לא רואה. בעצם, אין דבר כזה חלקי תמונה. יש רק תמונה שלמה, אם אתה מבין למה אני מתכוון".
- "מבין, מבין".
עמדתי שם, מסתתר למחצה מאחורי עמוד ופתאום הבנתי שלא בכל יום נתקל אדם בסתם תחנה של דלק במפעיל מגייס סוכן לשירות חשאי או בטחוני. היה בו משהו כל כך חזק, כל כך משכנע, כל כך בטוח בעצמו. והכתפיים הרחבות הללו שלמולו, שהנהנו בהסכמה מפנימה, השתלבו אל תוך הטקסטים העזים האלה וגרמו לרחוש אמון מחודש במערכת. בכל המערכות. הנה, כך, כמו בסרט טוב, מסתיים הליך גיוס של סוכן בישראל: בשטח, בענווה מקצועית, בצניעות מלאת און. ככה. בתחנת דלק.
איפה הם ואיפה אני
"תראה", המשיך המפעיל, "לעשות כמו מכונה את העבודה זה הכי ראש קטן והכי נוח. ואתה יודע מה? לפעמים זה גם יוצא הכי טוב. ככה. טכני, מקצועי, קר, מושלם. אבל מבחינתי – זה כאילו לא עשית כלום. זאת פילוסופיית העבודה שלי. כי אם לא ראית תמונה גדולה, רחבה, זורמת – אז גם פריים אחד לא ראית"
- "בדיוק...."
"תן לי להשלים רגע את הרעיון. ותדע לך שאלה דברים שמיקי משתדל להכניס בנו כל הזמן. ממש ממש מההתחלה. מאז שהוא הגיע. זה מתחלק בעצם לשלושה עקרונות: אמונה בעצמך, אמונה בדרך, ראייה רוחבית כוללת. הביצוע המושלם בא כבר מעצמו ואז – השמים הם הגבול. זה מה שאני מנסה לומר. אני מקווה שאתה איתי".
"איתך, איתך. אני לגמרי מבין", אמר הסוכן. "זו בדיוק הפילוסופיה שמנחה גם אותי. אחרת..." ואז, לפני המשפט הבא הוא רכן קדימה והתקרב עוד יותר אל המפעיל, "אחרת לא הייתי כאן".
זה בדיוק היה השלב שגם רגש נחיתות קטן חדר לי לתודעה. איפה אני, החלטוריסט חסר המקצועיות והמתודות, איפה אני ואיפה עזי המבע האלה, שרואים תמונה כוללת, שהולכים דוך, ישר אל המטרה, בלי תחנות בדרך, שיודעים למה הם כאן ואחרת הם לא היו כאן. בחורינו הטובים. המצוינים. אני, מה אני בכלל, לעזאזל.
כיון שמיהרתי, עזבתי בשלב הזה לכיוון מכוניתי, אבל כיון שהם קמו, עוד הספקתי לראות ואף לשמוע את סצינת הסיום. את שניהם קמים, לוחצים ידיים חזקות בעוז, ואת המפעיל טופח לסוכן על השכם ואומר לו: "אז יאללה מותק. שיהיה בהצלחה. שים חולצה ולך למשאבה מס' 7".