בצל המשבר, חוק הגיוס אושר בוועדת השרים (צילום: עדי שוורצמן, חדשות 2)
היום מפגינים, עוד עשרים שנה מפקדים | צילום: עדי שוורצמן, חדשות 2
ימים משוגעים באים. עוד מעט יתחילו חרדים להפגין בקבוצות קטנות של מאה אלף האחת, וכולם ידברו רק בזה. שוב ושוב רק בזה. ומיצי הקיבה יעלו בזעם ושנאות תתחלפנה בשנאות ואנשים יגידו "טוב מאוד!" ו"סוף סוף!" ומנגד ישתמשו בכל מיני מילים מפוצצות והעם הגרמני ייקרא חיש לדגל וגבלס החרוך יוצא מקברו. בית משוגעים רע ומר שבשבילי הוא יותר מהכל מכאיב ומשבית שמחה.

כבר היינו מאה פעם בזה. נראה שהפעם זה קצת יותר חמור, אה? זהו. שלא. למרות הסנקציות ולמרות עצירת התקציבים ולמרות המעצרים. זה בדיוק אותו הדבר. על כן תנו לי להסביר לכם.

בעוד עשרים שנה יהיה מח"ט חרדי. לא דתי, לא חרדל"י. חרדי. מח"ט חרדי. אל"מ נפתלי פייטרמן. שייע זקבך. נתי בן הרוש. חרדי. בעוד עשרים שנה יהיה מנהל מחלקה חרדי. פרופ' לייבל דיקשטיין, אורולוג, חרדי. חסיד סלונים. אב לששה. בעוד עשרים שנה יהיה וטרינר חרדי. ד"ר דב זאב כץ. חרדי עם זברה. המרפאה תהיה ברמת גן, אבל הוא יגור בבני ברק. ברחוב שאגת אריה.

אתם יודעים למה כל אלה יהיו? ככה. כי הם חייבים להיות. ואם אתם לא מאמינים שכך יהיה, אתם סתם טיפשים ולא מפעילים היגיון. ההיגיון הוא מאוד פשוט: יום אחד, וקרוב הוא היום, יהיה פה רוב חרדי. נו, וכי מה אתם חושבים: ביום ההוא לא יהיה מח"ט חרדי ורופא חרדי ווטרינר חרדי? אז מי יפקד ומי ירפא ומי יסרס? זאת כל התורה כולה. שתי שניות והבנתם.

לינוק חלב מהעטין של העז

ומה שהכי יפה זה שכל התהליכים הללו, שבסופם יהיו מח"ט ורופא ווטרינר חרדי, כבר מתקיימים. הם כבר כאן. אני מכיר אותם טוב ומקרוב ואני נשבע לכם שהם מתקיימים. כל בר דעת שלא מחפש רק להתעטף בגזענות המפוחדת ובפחד הגזעני שלו רואה אותם בבירור. ברור שאנחנו בתהליך וברור שכשהמספרים יגיעו למקום הקריטי, פתאום החרדים יהיו קצת פחות חרדים ואיכשהו הכל יסתדר.

אז למה בכל זאת צריך שבוע כמו זה וכמו עוד כאלה שיבואו בעקבותיו? בגלל הפצעים בפה, ותסלחו לי אם כבר שמעתם את זה ממני.

אז ככה. קורה שלילד יש פצעים בפה. זו מחלה מעצבנת, אותו ואת ההורים. היא בעיקר מתסכלת בגלל חוסר האונים. הוא סובל, הקטן, ואין בדיוק איך לעזור לו. הולכים לרופא. הרופא אומר שזו מחלת הפה או משהו כזה ואין מה לעשות. תוך עשרה ימים זה עובר. חוזרים הביתה. הילד מתחרפן. אמו בוכה, אביו מוצא משהו דחוף לעשות מחוץ לבית. הילד ממשיך לבכות. חלפו כבר יומיים.

ביום השלישי, הסבתא נכנסת לתמונה. היא מספרת לאמא שיש תרופה מצויינת לפצעים בפה. חלב עיזים שנורה לפי הילד ישר מעטין העז (איכס) מעביר פצעים כאלה מיידית. מקסימום תוך יום. אני יודעת, היא מוסיפה, שאתם לא בעניין של תרופות סבתא, אבל לא נורא לשמוע פעם מה אמא אומרת. אתם לא הכי חכמים בעולם.

היה אסור לאמא שלי לפרוש, אומרת האם האומללה לבעלה בלילה, בעוד הילד נקרע מכאבים. היא התחרפנה לגמרי. אמרה לי היום לתת לילד לינוק מעיזים. פשוט יצאה מדעתה. בחמש בבוקר, טרוט שינה, אומר האב לאם שאולי כדאי לבדוק את הפטנט של אמא שלה המחורפנת לפני שהוא יחנוק במו ידיו את הילד כהמתת חסד. אנחנו כבר ביום החמישי.

בבוקר היום השישי חוזרים לסבתא. היא, בהתלהבות, נכנסת לפעולה, יום אחד בלבד לאחר מכן, ביום השביעי, היא מאתרת במושב אחיעזר תימני שמספק עיזים למטרה זו ללא כוונת רווח. ביום השמיני לוקחים את הילד לדיר. הילד מת מפחד ובורח. האמא בוכה ונכנעת. חוזרים למחרת אחרי לילה של שכנועים. זהו היום התשיעי. הילד מתכופף, מעווה את פניו וטועם מעט מהחלב המגעיל.

למחרת, ביום העשירי, הפצעים חולפים. כלא היו. ככה זה. חלב עיזים עוזר לפצעים בפה. עצירת תקציבים עוזרת לגיוס חרדים.