ימים נוראים, הימים האלה. החום עוד איכשהו נסבל, הפוליטיקה דווקא די שקטה ומחיר גבינה צהובה די סביר. ממש לא הבעיות הרגילות. הבעיה היא, כמובן, טורניר היורו וטרור היורו שמלווה אותו, כמו גם את כל אירועי הספורט הגדולים באשר הם. הימים ימי יורו. המילה "משחק" מככבת בראש חוצות. מתי המשחק, איך היה המשחק, יש משחק, לא יכול, משחק, זוזי, משחק וכן הלאה.
בעיה. בבסיס, חוצה הבעיה הזו מגדרים ומגזרים. כולם הולכים ליורו, יורו יורו, ורק אותי השאירו. אין מאמר זה מתיימר לפתור את את בעייתה של אוכלוסיית הנפגעים העיקרית, קהל הבנות ובעיקר בנות הזוג, כי אם לדון לעומק במצוקתם המדממת של נושאי טסטוסטרון שלא שפר עליהם גורלם ולא האירו את חשכת חייהם שער והארכה, קורה ונבדל, חזיז והרחקה. אני מדבר על קהילת הספק-גברים, כמוני, שלא בעניין של כדורגל.
כמו דת אבל עם גרעינים
בואו נאמר את האמת: הבעיה העיקרית שלנו היא הקנאה. מאיפה שלא תסתכלו על זה, כדורגל הוא עולם תוכן כובש, ממלא וממכר. לגבר חובב הכדורגל מובטחים במהלך חייו פרקים נרחבים של מלאות מספקת שנכחם יכולים אחיו הפגומים רק להזיל ריר של קנאה וחמדה. גם אחדים מאלה שלא בעניין, יכולים להבין, תיאורטית, את מהות החווייה ולמות מקנאה. אנחנו הרי מכירים את זה, בזעיר אנפין, מהתמכרות לחוויות אחרות: ריטואל דתי (להבדיל), סדרות, משחקי מחשב – זה לא באמת זר לנו. תוסיפו לזה את הדימוי הגברי, את חוויית הקולקטיב האוניברסלית, את הגרעינים – וקיבלתם קנאה יוקדת.
אבל זו הבעיה הקטנה. הבעיה הגדולה היא כמובן הצורך להשתלב בשיחות בימים נוראים אלה. לשם הדוגמה, אך לפני ימים אחדים, בערב שבו התמודדו איטליה וספרד, הסבתי במסעדה תל אביבית בחברת שלוש בנות משפחה. על הקיר הוקרן המשחק על גבי מסך גדול, המקום המה ורגש והזיע, ואני מצאתי את עצמי שקוע עד אוזניי בשיחת נשים קולנית במיוחד, במטרה לגבור על קולות המריעים.
בשלב כלשהו, כשהאיום על גבריותי נעשה מוחשי, רכנתי לעבר שכני בשולחן הסמוך ושאלתי שאלה בסיסית שנשאלת בהזדמנויות כאלה: מה המצב, כמה כמה או משהו מאלה. מסתבר שגם הוא סבל מאותה בעיה וגם הוא חלק את שולחנו עם שתי נשים ואיש קשיש מאוד, שגם אם הריע בצעירותו לפלה או סטלמך, הדבר כבר לא ניכר עליו כלל ועיקר. לשאלתי, הוא זינק עליי כהלך במדבר על בקבוק מים בטעמים, השיב מה שהשיב ובתמורה, פתח, מצידו, בדיון פרטני אודות המשחק.
כן, אבל לא בצפון
נבוכותי. לעזרתי עמדה טכניקה שהמצאתי לפני שנים לצורך סיטואציות כאלה בדיוק. בעבר כונתה הטכניקה "טכניקת קורנפיין" על שם השוער האגדי ויו"ר ביתר ירושלים; כיום, יש לעדכן אותה וליתן לה חיים חדשים, והריהי מוצגת כאן בחינם לכל דורש. וזה דבר הטכניקה: אינטלקטואל, אמר פעם אינטלקטואל אחד, הוא מי שביכולתו לומר דבר מה אינטלקטואלי על כל דבר בעולם. טוב. נו. אף אחד לא באמת אמר את זה, אבל זה הפרינציפ: לומר דבר חכם על משהו שאיש לא מצפה ממך שלא תבין בו, או לומר דבר מפתיע בנושא שאיש לא מצפה ממך שתבין בהם.
אבי השיטה הוא מורי ורבי אמנון דנקנר, שכבר קבע באחד מספריו את המשפט "כן, אבל לא בצפון", כמשפט שיוציא אותך אינטלקטואל מבריק בכל שיחה. המצב בצרפת על הפנים – כן, אבל לא בצפון. שייקספיר היה מאוד פופולרי בשוודיה בסוף ימיו – כן, אבל לא בצפון. זוהי רק דוגמה, כמובן. השיטה פועלת, וכל אחד צריך לבחור לעצמו את המשפט המתאים לכל נושא וללכת איתו הלאה. השיטה הזו היא המנוע למעמדם, גובה שכרם והצלחותיהם הרומנטיות של אנשים מתוחכמים רבים, ביניהם אני עצמי. בי נשבעתי, כי יש לי משפט קולע ומדוייק המותאם לכל דיון. מוסיקה קלאסית? ענייני קצב ותיבות. יין? עפיצות ופירותיות. כלכלה? ביזור ואלכסונים. כל דבר.
בספורט זה נעשה אפילו פשוט יותר. הרי איש אינו מעלה בדעתו כי אינך מבין בספורט. אתה הרי זכר, גם אם שמנמן, גמלוני ודתי למחייתו – אבל זכר. על כן, במשך שנים, הייתי עושה שימוש בשאלה: "למה קורנפיין לא יוצא לכדורי גובה?". זה התחיל מחבר טוב, שהיה מטיח את המשפט הזה בזעם קדוש כל אימת שנושא השיחה היה קשור איכשהו לכדורגל. זה כל כך היה בנפשו וזה כל כך היה כן ומבפנים, עד שאי אפשר היה שלא להזדהות עם הכאב שצעק ממנו בכל פעם שהוא נאמר. אותי המשפט הזה שירת באופן אחר. משהו בי אמר לי, פעם אחר פעם, שהשאלה הזו, כלשונה ובמנגינה הנכונה, אגב נפנוף מסויים מאוד ביד ימין, עתידה לחלץ אותי מסבך קשה.
ואז התחלתי להשתמש בקורנפיין. הפעם הראשונה היתה מתוקה במיוחד. אני זוכר היטב את השיחה: היא היתה בקצהו של מסדרון. הם היו שלושה שדיברו בהתלהבות וניתחו משחק. אני עברתי, הם כמובן לא התייחסו אליי, אבל אז, בדיוק ברגע שחלפתי על ידם השתררה לפתע שניית השקט המחוייב בשיחות, ואני תקעתי, בקול רם וצלול, את שאלת השאלות: "למה קורנפיין לא יוצא לכדורי גובה?". הו, זה היה מצויין! הם קפצו עלי, שלושתם, אנשים שבדרך כלל היו רק מנענעים בראשם קלות לברכני בשלום סתמי, וכמעט חיבקו אותי. שקענו בשיחת שאגות מטלטלת, כשהם מפרטים ומפרשנים ואני חוזר שוב ושוב, ובניסוח שונה, על שאלת הלוז המטרידה כל כך, למה. למה לעזאזל. למה למען השם. למה, בשם כל הקדושים, למה קורנפיין לא יוצא לכדורי גובה?
מאז המשכתי שנים להצליח עם השאלה הזו. היא שירתה אותי בשלמות שנים ארוכות, עד שנאלצתי לוותר עליה כשקורנפיין הפסיק לצאת לכדורים בכלל, ואני נדרשתי לעדכן את הארסנל שלי ולבחור בשאלה אחרת. במקום לבחור בשאלה ספציפית, פיתחתי לי טכניקה המשתנה ממקרה למקרה: יש לי ערימת שאלות והערות, אותן אני משנן שוב ושוב, והן עושות את העבודה בכל פעם מחדש.
המשחק על המסך התקדם יפה, השמש שמולנו שקעה לאיטה אל הים, המלצרית הביאה את המנות האחרונות ואני רכנתי בחשיבות אל השואל שמימיני ולחשתי בשאגה לתוך אוזנו: "ככה הם. אין מה לעשות. בונקר, בונקר".