אין תמונה
הם לא איבדו כלום בברלין, גם בלי קשר לשואה
מילה לכל אלה ש"נמאס להם" ו"הם עוזבים לאירופה" – אתם תופסים אותי כאן, בירושלים. לא בודפשט, לא גטו, לא שואה ולא אבא וסבא. אני סתם רוצה להגיד לכם משהו, יותר במישור הפרגמטי, פחות האידיאולוגי. שר האוצר דיבר בפוסט שלו על "אנשים שמוכנים לזרוק לפח את הארץ היחידה שיש ליהודים כי בברלין נוח יותר" ואילו אני רוצה לכפור בהנחה שעומדת בבסיס המשפט הזה. בזה שבברלין נוח יותר.

בברלין לא נוח יותר. בברלין אפשר ללמוד באוניברסיטה בחינם (בגרמנית, שה' ישמור), בברלין יש תחושת חופש אוניברסאלית בלתי פוסקת, בברלין יש מערכת רכבות מצויינת ובברלין יש מלא פסטיבלים. אבל לא בשביל זה ישראלים נוסעים לברלין ומתאהבים בה. הסיבה היא לחלוטין אחרת.

כדי להבין אותה, צריך לשאול עוד כמה שאלות. כמו למשל זו: כל אחד מבין שהנהי בנושא הדיור, למשל, הוא מוגזם באופן פראי. השוק הוא שוק חופשי, ובכל מקום שבו מתעורר ביקוש גדול לדירות, המחירים עולים. נכון שבאופן כללי אין מספיק דירות, אבל גם אם יהיו דירות נוספות, הם לא תיבננה בפינת בלפור ואחד העם אלא באזורים מרוחקים יותר ואז כששם ייווצר ביקוש, יעלו המחירים גם שם. למה כל כך קשה לאנשים להבין את המשוואה הזו, לרדת מחלום הדירה במרכז ולחשוב על אופציות אחרות, כמו דירה בפריפריה או שכירת דירה לצמיתות.

עוד שאלה: אורח החיים המקובל בתל אביב הצעירה כיום, אינו עולה בקנה אחד עם גובה המשכורות המקובלות במשק. כשאנחנו מחברים את נתוני השכר המקובל עם רמת ההוצאות המקובלת, כולל סעיף הדיור (שכירות או משכנתא), אנחנו מגיעים לדפיציט עז. המשוואה הזו יכולה להיפתר בשתי דרכים: העלאת השכר, הקטנת מחירי הדיור ומוצרי הצריכה. אבל האמת היא שיש גם פתרון שלישי: הפחתת ההוצאות, הקטנת סל הצריכה. לא לאכול בחוץ, למשל, אם אין כסף. פחות לבלות, אם אין כסף. לא לנסוע לחו"ל, כמובן, לא להחזיק רכב, לצרוך פחות תרבות בתשלום. למה איש לא מעלה את האופציה הזו? למה בכלל לא מדובר בה?

ושאלה אחרונה: האנשים שמניעים את שיח הנהי הזה הם אנשי תל אביב, היפה והמשובחת בערי ישראל. למה דווקא אלה שנמצאים במקום טוב כל כך מניעים שיח רע כל כך?

והתשובה, היא אחת: בימינו, אנשים לא רוצים לחיות טוב. אנשים רוצים לתפוס מקום. הם הגדירו לעצמם עולם, והם רוצים לתפוס בו מקום. לאנשים שעולמם מוגדר מאליו, כמו אנשי מדע, אנשי עסקים, אנשי צבא - קל יותר לעמוד במשימה הזו. עולמם תחום ומסוגר, משימותיהם ידועות ויש גם מדדים מסודרים כדי לבחון הצלחה. עבור כל השאר, זה קשה הרבה יותר. בעולם שהם הקימו לעצמם, הדרך לתפוס מקום מתרחשת בשלוש זירות: בתרבות, בשואוביז ובמרחבי הרשת. ויש גם זירה רביעית: במקומות הנכונים. אם הוא/היא חיים ופועלים במקום נכון, חשוף, משפיע, קובע – זה לכשעצמו הופך אותם לבעלי מקום. אבל השאיפה, המוטיבציה, האמביציה, זכרו, כולן נעות בכיוון אחד: לתפוס מקום. לא להיות סתם בשר ודם.

לתפוס מקום, או לבכות

והמנוע הזה הוא מנוע כביר. הצורך הוא בסיסי, הוא יומיומי, הוא בלתי נשלט. הוא הופך להיות, מהר מאוד למהות. למגדיר תודעה. אני תופס מקום – משמע אני קיים.

וכך נולד עולם הרשת העשיר. חמש או עשר שנים חיינו ברשת בעולם של טוקבקים עלומי שם, של שיח ערני ללא פנים וללא שמות – ופתאום כל זה נהפך על פניו והרשת היא המקום החשוף והחושף ביותר שיש. איש לא מסתתר מאחורי כינוי. נהפוך הוא. אנשים מתאמצים להיחשף כמה שיותר. להתערטל, להביא מעצמם אל המרחב. למה? כי הם רוצים לתפוס מקום.

אנשים רוצים לחיות במרכז תל אביב ולחיות כמו שמרכז תל אביביים חיים – כי זה מעניק להם מקום. זה שם אותם במקום שהוא משהו. שהוא לא סתם מקום. ואז, אם זה לא הולך, חותכים לאיזו פינה ועושים אמנות, כדי לתפוס מקום. אם גם זה לא הולך – נוסעים לברלין.

למה? כי שם יילך יותר? לא. ממש לא. נוסעים לברלין גם כדי לברוח מן הצורך לתפוס מקום, צורך שקיים רק בעולם מוגדר ותחום, וגם מפני שעצם הירידה הזו לברלין, היא לכשעצמה מהווה תפיסת מקום. היא מהדהדת, היא אומרת משהו ועוד בשפה זרה ובמבטא זר. היש לכם תפיסת מקום גדולה מזו?

על כן, אלף אלפי דירות לא יעזרו, והורדת מחירי הקוטג' לא תסייע, ושינוי שיטת חישוב הארנונה לא ישנה ולימודים אוניברסיטאים חינם לא יעלו ולא יורידו. מרגע שנובט באדם החיידק הזה, מרגע שחייו תלויים על הצורך לתפוס מקום – הלך עליו והלך עלינו. אם מוכשר הוא ומזלו משחק – הוא יצליח. אם לא – הוא יבכה ויבכה הלוך ובכה ויירד ויירד הלוך וירוד. זה הרבה יותר חזק ממנו.