כבר כמה שנים שאיני מפחד מכלבים ולעיתים אף מיודד איתם. ידידות זו כמה פנים לה. חלק ממנה נובע מן החדווה הגלומה בתחושת ההשתחררות מן הפחד המשתק שהיה מנת חלקי שנים ארוכות וחלק אחר הוא אקטיבי ומודע ובכוונת מכוון: להראות העמים והשרים כי אין בליבי שום פחד מזו החיה; נהפוך הוא: אני מיודד עימה ומחבב אותה מאוד. ובמילים אחרות: היי, אל תראו אותי דוס חשוך שמפחד מכלבים. בדיוק ההיפך אני א ו ה ב כלבים. הנה, אני מלטף אותו/ה. בן כמה הוא/יא? מסורס/מעוקרת? וכן על זו הדרך.
עשר שנים מחיי פחדתי מכלבים כמו שמפחד אדם מעמלץ לבן. ראיתי בהם את כל מה שמאיים בתבל. כפי שיסופר להלן, הם גם הזיקו לי והפכו את חיי לבלתי נסבלים. עד שאירע מעשה אחד לפני שלושים שנה, ומאז הפכו יחסיי עם החיה למורכבים, תהליך שהלך והתפתח לאיטו עד למצבי כיום, תודה לאל, כאוהב בעלי חיים ואף נוהג בעצמו "מיטלס מאנדיי ביטווין פור אנד פייב" כלומר, איני אוכל בשר בימי שני בין ארבע לחמש לפנות בוקר.
ובכן, זה מעשה שהיה. בימים ההם, נגזרו המושגים שלי אודות הישראליות וזרמיה מהיכרותי עם משפחת בן דוד. בן דוד היו השכנים החילוניים של סבתא שלי. בימים ההם, טרם היות השסע בעם רחב דיו כדי להקים ערים נפרדות לדתיים וחילוניים, עוד היו מקרים קיצוניים של בניין מגורים מעורב, לדתיים וחילוניים שאז בכלל נקראו "חופשיים". משפחת בן דוד הייתה הדגם שלי לישראל החילונית. הייתי קטן, שמח ומוגן. הכרתי הרבה מאוד דתיים ואת בן דוד.
יחזקאל ועליזה בן דוד היו זוג זקנים די עצבניים שהתגוררו בקומה הראשונה של בית דירות שהיה שייך לסבא שלי והוחכר להם בדמי מפתח. הקשר העיקרי בין השכנים התקיים במשך שנים ארוכות סביב התדיינויות כספיות סביב הנכס וויכוחים אינסופיים על גובה תשלום דמי ועד הבית. קרוב לארבעים שנה הם היו שכנים ובכל אותם שנים עמדו בחללו של חדר המדרגות הקטן עוינות וחשדנות שהפכו כל מעבר אקראי בחדר המדרגות להליכה מהירה ומבוהלת כדי להימנע מפגישות הדדיות. אולם זו היתה רק סיבה אחת לכך שכל ביקור שלי בבית סבי וסבתי היה עבורי סיוט מתמשך.
למשפחת בן דוד היה כלב.
הוא היה פינצ'ר, אם אני מבין נכון. קטן, שחרחר ורעשני שקול נביחותיו החריד את הבניין ואת הסביבה. אני פחדתי ממנו פחד מוות. מחלון בית הסבתא הייתי מביט ביחזקאל הזקן שהיה יוצא איתו לטיול והייתי מחכה שהוא יתרחק דיו כדי שאוכל לצאת את הבית, לרוץ למטה ולהספיק לברוח מהחצר לפני שייוולד הסיכוי שאפגוש בהם. הורי ובני משפחתי המורחבת טיפחו את הפחד הזה שלי. כשהיינו עוברים על ידו בבואנו או בצאתנו, הייתה אימי מחווירה, מחזיקה חזק בידי הקטנה ומסננת באבירות אימהית: "הוא לא עושה כלום". בנוסף, היא הייתה טורחת גם ללחוש את הפסוק שבמשך דורות שימש לסגולה בדוקה מפני חיות רעות: "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו". כך, שוב ושוב: "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו. ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו ולכל בני ישראל לא יחרץ...". למרבה הפלא זה היה תמיד עובד. עובדה. ג'ימי מעולם לא טרף אותי, למרות שהוא היה קרוב אליי מאוד. ובכן, איזו גישה חיובית לכלבים כבר יכול לפתח ילד שכל מה שהוא יודע על חיית מחמד זה "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו"?
ג'ימי היה הקטן אצל בן דוד. חוץ ממנו היו עוד שלושה. הם כבר לא גרו בבית ההורים והיו מגיעים לביקורים בשבתות ובעיקר בחגים. שלמה, הגדול, היה בעיני סמלה של ישראל היפה, זו של תל אביב והגלבוע והאירוויזיון. גבוה, יפה, מחזיק ב"רום כרמל" חדשה ובנאוה, אשה יפה שהייתי מסתכל עליה. היתה להם גם ילדה קטנה ומתולתלת שאיני יכול להיזכר בשמה אולם היא לא עניינה אותי. מה שעניינו אותי היו בעיקר ההורים שלה והעולם שהם ייצגו. האמצעי, נפתלי, גילם בעיניי את כלכלת ישראל, את המשק ההולך ומוקם לתפארת ואת החיים הטובים של אנשי הממון. הוא היה סוכן של גלידות ריאו והיה מגיע להורים עם המשאית של הגלידות, פורק כמה קופסאות ואז מתיישב על שרפרף בחצר ומתחיל לדבר בקולי קולות על עמלות וכדאיות מסחרית. פעמים אחדות הוא אף נועד בחצר עצמה עם ציון, בעל המכולת ששכנה מעבר לגדר, ושטרות כסף היו מחליפים ידיים.
הבן השלישי היה העוצמה בהתגלמותה. אגרוף הברזל של צה"ל, הצבא המאומן והטוב בעולם. מתי בן דוד היה חייל במחנה שנלר. חמוש במשקפי ריי באן ומדים מגוהצים הוא היה מבליח לבית ההורים כל כמה ימים, כל פעם עם נערה אחרת. הוא היה דווקא הקומוניקטיבי שבין השלושה. בכל פעם שהיינו נפגשים בחדר המדרגות היה מתקיים דיאלוג ברמה הפיקודית בינו לבין אבא שלי. אבא שלי היה שואל: אתה עוד בשנלר? והוא היה אומר: כן. מחנה שנלר, הקסרקטין העירוני שהתיישב באמצע שכונת גאולה בירושלים היה בעיני בור הפיקוד של הכוחות המשולבים והוא, מתי, כאילו נחצב מתוך מפלצת הפלדה והבטון האימתנית הזו וקפץ אלינו לביקור מולדת. כנגד ארבעה בנים דיברה תורה. אחד חכם, אחד רשע, אחד תם ואחד נובח.
הפעם הראשונה שאליהו הנביא הגיע
אם בכל ימות השנה היה ג'ימי סיוט דמיוני ומרוחק שניתן עוד איכשהו להתמודד איתו, הרי שהיה לילה אחד בשנה שבו היה ג'ימי איום מוחשי על שלמותי הנפשית.
את ליל הסדר היינו חוגגים כל שנה בבית סבתי. כל המשפחה, כמובן, בטקס רב רושם שהיה מתחיל בתחילת הערב ומסתיים בבכיות וטרוניות אי שם לאחר חצות ליל. ילד ישראל כולם, ובתוכם כל חברי ובני משפחתי היו טרודים בלילה הזה בבעיות הרות גורל כמו הבושה לשיר את "מה נשתנה" על כסא לפני כל המשפחה, גניבת האפיקומן והפחד מפני הירדמות מוקדמת. אני הייתי נתון כל כולי, כל שנה, כל הערב, בפחד משתק מפני הרגע שבו תיפתח הדלת לאליהו הנביא ומתוך החושך העבה שבחוץ יזנק עלי פתאום ג'ימי ויבוא עם כולנו חשבון על כל שנות ה"לא יחרץ כלב לשונו". יחרץ, באבוה יחרץ.
ברגע ההוא, משום מה, התגבר עלי הרצון להוכיח שאני הוא זה שנבחר בידי הדוד זאב להביא את היין על הפחד מפני היציאה לחושך והירידה למחסן. הלכתי. דבר אחד לא לקחתי בחשבון: שגם משפחות חילוניות חוגגות את הסדר, ואפילו פותחות את הדלת לאליהו הנביא.
ברגע שעברתי ליד הדלת של בן דוד, שמעתי רשרוש קל שגרם לי להתאבן ולא לזוז ממקומי. הדלת הגדולה נפתחה פתאום, אבל בפתח לא עמד ג'ימי, אלא דווקא נפתלי. הוא היה שמן וגדול בחולצה לבנה חגיגית שהיתה רכוסה עד מרכז הבטן וחשפה תליון שנח על הררי שער אפרפרים. אני לא יודע מי נבהל יותר, אני או הוא, אבל כעבור רגע אחד הוא פרץ בצחוק מתגלגל, החזיק בידי הקטנה ושאג בקול אדיר: "סוף סוף! שנה אחת הוא הגיע, אליהו הנביא!".
אחרי רגע כבר הייתי במרכז הסלון הגדול שלהם. השולחן היה ערוך ומואר. ישבו כולם: שלמה ונאוה והילדה, נפתלי ושתי בנותיו, מתי ללא משקפי השמש, עליזה שזימרה באותו זמן חד גדיא בלאדינו. בראש השולחן ישב יחזקאל, קצת מנומנם כבר מיינו של ליל הסדר ועשה משהו שגרם לי להפוך למה שהכי קרוב לצמח: הוא פורר חתיכות מצה והגיש אותן למישהו שהעדיף לעמוד לצידו, מתחת לשולחן: ג'ימי.
העניין עם אליהו הנביא שעשע כנראה מאוד את כולם כי כולם צחקו לקראתי, קיבלו אותי בכבוד מלכים והאירו לי את פניהם. אני, לעומת זאת, הייתי קפוא לחלוטין ונעצתי עיניים מבועתות בג'ימי שליקק עכשיו צלחת חרוסת שעמדה על השולחן. מבעד לערפל הזה שמעתי קול רחוק. "קח", הגישה לי עליזה מטבע של שוקולד. "קח, תאכל, זה טעים". ואז, מתוך המצב הבלתי אפשרי שהייתי נתון בו, בלב מאורת הפיראטים אליה נחטפתי בעל כורחי כשמטר וחצי ממני עומד השחור שבסיוטיי ואוכל חרוסת, עשיתי, באוטומציה מלאה וללא כל יכול שיפוט, את הקשה בעוונותיי עד היום: אכלתי, בליל הסדר של פסח, בבית חילוני עם כלב, דבר מאכל שלא היתה ידועה לי לא כשרותו ולא חמצותו, לא אם הוא הוכשר ולא אם הוטבל, ככה סתם אוכל, מבלי לבדוק, מבלי לדעת ומבלי לבקש רשות.
מתוך ההלם והתדהמה הכתה בי פתאום, אולי בשל מתיקותו החדה של השוקולד, ההכרה המבעיתה: חמץ!
כל עוד נפשי בי נמלטתי משם. שעתיים לא דיברתי. רועד וחיוור ייבבתי יבבות קטועות ורק החזקתי חזק בידה של אימי. רק לאחר מכן התחלתי לנסות ולמלמל. "ג'ימי". "עליזה". "נפתלי". ואז נרדמתי לתוך ליל סיוטים שכולו כלבים שחורים וככרות לחם לבן.
למחרת בבוקר התוודיתי. לא נורא, אמר אבא שלי וחיבק אותי. יכול להיות שכמו שמותר לאכול בפסח חמץ שאינו ראוי למאכל כלב, מותר גם לאכול חמץ מתוך פחד שמא תהיה אתה ראוי למאכל כלב. בכל מקרה, הוא אמר, אמא דיברה עם עליזה והיא סיפרה לה שהיא נתנה לך שוקולד ואתה אכלת וברחת. תהיה רגוע. זה היה כשר לפסח בהשגחת הבד"ץ.
סוף דבר
עברו מאז, כאמור, שלושים שנה.
ראשון מת יחזקאל. מדום לב, בשנתו. העיקר, אמרה עליזה, העיקר שהוא לא סבל. שנה אחר כך מת גם ג'ימי תחת גלגלי מונית ברחוב הראשי של השכונה. אני כבר לא גרתי בשכונה אבל מהמשפחה שמעתי שעליזה לקחה את זה הרבה יותר קשה מאשר את המוות של יחזקאל. טבעי. אחרי כמה שנים מת גם נפתלי, מסכרת שאכלה אותו לאט לאט. שלמה ונאוה עברו לניו יורק. מתי ביקר בכלא מעשיהו שנה וחצי ויצא משם בן אדם חדש, עם מעיל ומגבעת וזקן ענק.
מאז לא ראיתי אף אחד מהם. לפני כמה שנים הגעתי לשכונה. עליזה ישבה, זקנה וסנילית, ליד פתח הבניין הישן, עם כוס תה, מסרגה וגליל צמר.
שלום עליזה, פתחתי. מה שלומך.
בסדר, היא ענתה. בסדר. תלתה בי מבט זקן כלא מכירה.
תהיתי אם אני צריך להציג את עצמי. במקום זה שתקתי.
פתאום היא התנערה. אותך, היא אמרה, ראיתי בטלוויזיה. יפה מאוד.
תודה, אמרתי ושמחתי.
לפתע היא החלה לחייך. "תגיד", היא אמרה. "מג'ימי שלי פחדת פחד מוות. איך זה שאתה לא מפחד מכל הכלבים הגדולים האלה, שם בטלוויזיה?"