השנה הזו לא הייתה אמנם הטובה בשנות אנוש, אבל בכל זאת היה בה משהו בלתי נשכח, סיפור של הצלחה גדולה, של הפתעה מרגשת, של מהלך שהצליח מעל המשוער, של ניצחון מרהיב על סקפטיות וקטנות אמונה: קנינו מאוורר תקרה.
על פניו, נראה האביזר הזה מעט ארכאי ומעט מיותר. יש עליו משהו מן התדמית שדבקה באחיו הבוגרים, מכשיר הליכה ביתי וקולט אדים, שניים מן האביזרים היותר מיותרים בעולמו של היונק (שגם אחד מהם קנינו השנה). העניין הוא שההשוואה הזו בטעות יסודה. לא סתם טעות, אפילו חילול קודש מסוים. מאוורר תקרה הוא אושר גדול ורב. שמחה וששון ליהודים. אין כמעט לילה שבו איננו תולים בו עיניים מאושרות ומברכים על ההחלטה. הוא יעיל, חסכוני, יפה ובעיקר נכון. לא מקרר מידי, לא מחמם מידי, ממונן היטב, בקיצור, הצלחה. הצלחה גדולה.
ולמה אני טורח לייגע את הקורא בדבר מכשיר ביתי זניח התלוי מעל מיטתי? מפני שהסיפור של מאוורר התקרה שלי הוא סיפורה של השנה שלי. הוא בעצם סיפורה של כל שנה.
לזנוח את הקללות
מבין כל מאות הברכות ברות הטעם המוטחות במכשירי ם הסלולריים ובדוארינו האלקטרוני בימים טרופים אלה, היפה ביותר, ללא ספק, היא הברכה היהודית הטובה והוותיקה: תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה. כמה נקי. כמה יפה. שורה ממצה, מדויקת. יוצאת מן הכלל.
חוץ מבעיה אחת קטנה: זוהי הברכה הכי לא אופטימית בעולם. מרגע שהיא הופכת לטקסט ריטואלי של סוף שנה, היא מיד מכלה את עצמה כברכה. הרי כבר עכשיו אנו יודעים שבסוף תשע״ג נשמיע את אותו איחול בדיוק. כבר עכשיו מודפסים לוחות השנה של תשע״ג ובתוכם השורה: תכלה שנה וקללותיה. מי אמר? אולי תהיה זו שנה ללא קללות?
אין סיכוי, אומר היהודי. ברור שתהיינה קללות. אז מה פשר האיחול המוזר הזה?
פשוט מאוד. מהות האיחול הזה היא אחת: אנו מאחלים לעצמנו את היכולת להשתחרר מקללותיה של זו ולקדם בברכה את ברכותיה של זו. הרי ברור שגם בזו וגם בזו היו ותהיינה ברכות וקללות; הכמיהה היא , איפוא, להצליח לזנוח קללה ולהתחבר לברכה.
אז למה בראש השנה? מפני שזהו בדיוק ראש השנה. תחנת התחדשות. הזדמנות חג פעמית לביצוע המהלך המתואר לעיל. זהו ראש השנה. בריאה מחדש, תחנת מעבר, הדרך להבין כי החיים הם לא סתם בלוק ארוך ואפור שמתחיל בחדר לידה ומסתיים בקריית שאול עם כמה חתונות וטיולים באמצע, אלא מסלול מקוטע, עם תחנות עצירה ועם הזדמנויות התחדשות.
על כן, גם אם אני נשמע ניו אייג׳י מעצבן מ-makoרוח, וגם אם זה פשטני מידי, אני מתעקש להתחבר בימים אלה, בין השופר לטלית המשוכה על הראש, למאוורר התקרה. כי כשם שהיו בה בתשע"ב הזו כמה הצלחות מרשימות, כך יהיו בה בעזרת השם גם בתשע"ג הזו הצלחות וברכות; וכשם שיש בי היכולת לזכור דווקא אותן ולהתנתק מכל השאר, כך יהיה גם בשנה הבאה עלינו לטובה, או, בניסוח קל ונעים יותר: תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה.