בחורה יושבת על רקע ארון ספרים בקפה יאפא ביפו
היא תנסה למכור את ספריה

היא עמדה מאחורי הדוכן, יפה וקורנת. על גבי הדוכן הוצמד שלט קטן שבישר כי בין השעות הזו והזו היא תחתום על ספריה בדוכן הזה והזה. הכרוז קרא בשמה כל חצי שעה והזמין את הקוראים לבוא לדוכן ולחזות בספרה ובחתימותיה.

זה לה ספרה הראשון. שלוש שנים עבדה עליו בפרך. בעצמה לא האמינה שסוף סוף ייצא לאור. היא מפוצצת כשרון, חסרת בטחון ומעודה לא שחתה בביצת הספרות המקומית. בדרך נס הגיע כתב היד לעין הנכונה בהוצאה הנכונה וכך ראה אור עולם. במהרה נחתם חוזה, גרוע במיוחד מבחינה חומרית, ("סטנדרטי" בעגת המו"לים), ושנתיים לאחר מכן היא ניצבת כאן, בלב תל אביב המיוזעת, בדוכן שבוע הספר, ומוכרת מספריה החתומים. ארבע במאה, רק היום. יאללה רבותיי. בעל הבית השתגע. מי אמר אני ולא קיבל.

הערב היא תמכור משהו כמו 50 ספרים. סכום עצום, האמינו לי. את שבוע הספר היא תסיים בלמעלה ממאתיים. הספר שלה מצוין, על כן בשנתו הראשונה הוא ימכור כמה אלפים יפים. כל ספר שייקרא – ימכור בעקבותיו עוד כמה ספרים. גם הביקורות יהיו טובות, אבל לא הן יעשו את העבודה. רק המכירות יביאו עוד מכירות. בתום השנה יעלו הדוחות מספרים נאים. נגיד 6000 ספרים. סכום גדול. הפדיון שישולם לה בגינם יעמוד על משהו כמו 25,000 ש"ח, בניכוי המקדמה שקיבלה מראש. סכום נאה, אבל לא כזה שאפשר לחיות ממנו כמובן. מיד לאחר מכן היא תשב לכתוב את ספרה השני. היא כבר מוכרת ושמה טוב. אפילו פרס קטן קיבלה מאיזו קרן חביבה. הוצאה אחרת תתעניין בה והיא תסרב. תשמור אמונים. המקדמה לקראת הספר הבא תהיה גבוהה יותר, כי היא כבר סופרת, ואפילו טובה. גם המכירות תהיינה נאות יותר וגם הפדיון יגדל. שוב זה יהיה סכום שלא ניתן לחיות ממנו, אבל במקביל היא גם תרצה ותופיע ותעביר סדנאות כתיבה, כך שביחד עם בן זוגה החביב הם יוכלו לחיות באופן סביר והיא תלך ותגדל, תלך ותתפתח. לאט לאט. מספר לספר.

אם הכל יעבוד כשורה, תוך 10 שנים היא תהיה צרויה שלו. הפרנסה לא תהיה משהו, כאמור, היא אפילו תמצא את עצמה הולכת להפגנות על יוקר המחיה, אבל היא סופרת. עושה את מה שהיא יודעת ומאמינה בו, ממצה את עצמה, גאה ומסופקת.

למה צריך חוק במקום מו"מ?

כל התיאור המלבב הזה, שהוא מדויק לחלוטין לגבי חלק גדול מהסופרים הצעירים ומסופרי הביכורים, כבר לא בדיוק רלוונטי החל מהשבוע. בעקבות חוק העוועים שהחל להתגלגל השבוע, כבר לא תוכל ידידתנו להתפתח כסופרת. גם היא, כנראה, תחוש סיפוק עז מהעובדה שבישראל ספר הוא כבר לא כמו קוטג' – אבל ספרים, לעומת זאת, היא כבר לא תמכור וגם לא תכתוב. מישהו חכם שמט מתחת רגליה את המקפצה היעילה כל כך של ה"ארבע במאה", שהייתה הדרך היחידה שלה לעמוד בתחרות הספרותית ולמכור אלפים מספרה הראשון, זה שיוציא את שמה כסופרת, ועתידה הספרותי נכחד כמעט. עכשיו לא מספיק שהיא תהיה טובה. היא צריכה להיות עילוי. גאון. מועמדת לספיר ומיוחצנת עד מוות. אחרת – הלך עליה.

כמה חפוז היה החוק הזה. כמה מיותר. סוגיית תנאי עבודה קלאסית, שהייתה צריכה להיסגר במו"מ בין פורום סופרים ייצוגי לבין 2 מו"לים – עירבה שלא לצורך את גורמי השלטון והביאה נזק ולא תועלת. אני הראשון לצאת להגנתם של סופרים מבוגרים ומוערכים שההוצאה עושקת אותם (אגב, כך היה לעולמים. בכיינות הסופרים על עושק מו"ליהם היא אבן פינה בשיח הספרותי מאז ימות עולם). אבל איך זה בדיוק נוגע לארבע במאה? מישהו באמת חושב שניתן לחזור לימים שבו ספר נמכר במחיר הנקוב מאחוריו ובמקביל לאפשר לסופרים צעירים כמוני להוציא מספריהם.

פעם, בעת שקיימתי מו"מ עם בית הוצאה, קיבלתי עצה מסופר גדול אחד שמאחוריו כמה וכמה רבי מכר: "הוא יציע לך חוזה סטנדרטי", הוא אמר, "ואז תגיד לו: פתח את המגירה שלך. יהיו שם ארבעה מסמכים. חוזה סטנדרטי 1, חוזה סטנדרטי 2, חוזה סטנדרטי 3 וחוזה סטנדרטי 4. כל מה שאתה צריך לומר זה: "תביא לי את מספר 4 בבקשה". הנה, דרך אפקטיבית לדוגמה. לא חוק הסופרים, ולא הצהרות גדולות שלא יביאו לכלום.

>> הטור הקודם שלי: המחאה החברתית יוצרת רק ססמאות

>> מעין רודה: למה הפסקתי להקשיב למוזיקה ישראלית?