שמעון פרס חוגג יומולדת 80, 2003 (צילום: David Silverman, GettyImages IL)
תנו לו לחגוג. מגיע לו | צילום: David Silverman, GettyImages IL
להבדיל מהרבה מצקצקים ונגעלים, לי אין ממש בעיה עם חגיגות יום ההולדת של הנשיא פרס. שיחגוג כאוות נפשו.

עובדה היא, שרוב מכריע של הישראלים מחבק באהבה את נשיאנו ואף תומך בחגיגות לכבודו, שנערכות מידי שנה שנתיים. עושה רושם שיש צורך אמיתי במאמי לאומי שיהיה אהוב ומוערך על ידי כולם וברור לגמרי שאם יש פונקציה כזו המועמד הטבעי למלא אותה הוא שמעון פרס. בגלל הגיל, ההיסטוריה, ריבוי הפעלים והזכויות, ההערכה בעולם והשיער המשוך לאחור.

כך שאין לי בעיה אמיתית עם העניין, למרות שגם אני מגחך בעוז למראה הגרנדיוזיות, ההגזמה ובעיקר הגב' דובדבני שמזנקת ממשכב לידתה בחזרה אל החגיגות. נו, גם זה לא נורא. די חביב.

הסכם אוסלו היה הבטרפלייס של שנות התשעים

מה שכן, תפסיקו לתהות ולשאול איך קרה ששמעון פרס, אחד הפוליטיקאים המושמצים ביותר בישראל, הפך פתום לאהוד הקהל ולסבא הלאומי. זו שאלה שטותית. זה קרה, בפשטות, קודם כל כי גם השנאה לפרס ברוב שנותיו בפוליטיקה היתה מוגזמת ומרושעת. הוא מעולם לא היה רשע כזה גדול ומעולם לא היה שמאלני כזה גדול. משהו באופי, בחוסר ההומור, בשאפתנות ובמצליחנות – הצליח להוציא אלפי ישראל מדעתם, אבל זה אף פעם לא היה מידתי.

בנוסף, היה גם מי שניצח על השנאה הזו, דאג לתדלק אותה ולטפח אותה ועשה הכל כדי שהיא תישאר בחיים, אבל למה ללכלך על אנשים שנרצחו.

אבל זה קרה גם, וזו כבר בשורה גדולה, מפני שברבות הימים והאירועים, מה שנשאר מהבן אדם אלו הדברים האמיתיים שהוא עשה ולא השטויות. בעניין של פרס, זה נכון במיוחד כי מבלי להרגיש, הישראלים מוצאים את עצמם מסתכלים על שמעון פרס דרך הכור בדימונה, מערך הרכש של צה"ל, הקדנציות המוצלחות בראשות הממשלה, התודעה התרבותית והיהודית העמוקה וההדר הקיומי – ולא דרך מגוון השטויות שבדרך, כמו התרגיל המסריח ובעיקר תהליך אוסלו.

שמעון פרס (צילום: חדשות 2)
מגיע לו להיות נשיא. ומגיע לו גם להיות האחרון בתפקיד | צילום: חדשות 2
הנה סוד כמוס: הישראלים לא לוקחים ברצינות את תהליך אוסלו. הם מתייחסים אליו כמו אל אפיזודה חביבה שלא בדיוק הצליחה וחלפה לה כלעומת שבאה. משהו כמו בטרפלייס, משפחת קמיצ'לי ודודולנד. היה, ניסינו, לא הצליח, נקסט.

גם אם חלקם עדיין נוטרים בשנאת עולם לדמויות מפתח בתהליך כמו ביילין, פונדק, סביר ואחרים, לפרס הם מתייחסים בסלחנות. הם ממקמים אותו בתהליך הזה כקישוט ייצוגי וחולמני, כמו נשיא כבוד כזה, שהמקום היחיד בו הוא מורשה לתחוב את אפו הוא הממחטה. אני במקום הנשיא, הייתי איפוא נעלב קצת מהמצב הזה, אבל לא משנה (אחלה טיעון, הסעיף הזה, מעניין מה יגידו עליו בני משפחת פוגל, למשל, או קורבנות נוספים של קונספט השלום).

מי צריך את מוסד הנשיאות?

ואם כבר, בואו נעשה הסכם של כבוד: בואו נחגוג לפרס עם כל הנשמה, באירועים גרנדיוזיים, עם אורחים רמי מעלה מהעולם כולו, בבלגאן, בהגזמה – אבל במקביל בואו נסכם שזה הנשיא האחרון.

זהו זה. לא יהיה יותר את המוסד הזה, שהחל כרצון של בן גוריון לדחוק את חיים וייצמן לאיזשהו חור, המשיך כשעמומון בלתי נגמר של השבעות ואירועים וכיום הפך למחסן לפוליטיקאים נעימי הליכות שעדיין מתפקדים ללא מעורבות פיליפינית (כולל איזה קצב מעניין באמצע).

מיותר, בזבזני, חסר תכלית ותוחלת ושואב אנרגיה מיותרת. אין צורך במוסד הנשיאות וזהו. לא צריך להאריך בדברים בנושא הזה, הוא ברור לכל. מה שעוד ברור זה שמעמדו של פרס, כבודו ועשייתו היו נשמרים גם אילולא כיהן כנשיא המדינה. כל אלה נובעים, הרי, מן האמור בסעיף הקודם. אז לשם כל הטורח של בית הנשיא?

ובסופו של דבר, ואחרי הכל ולמרות הכל, אני דווקא ממש אוהב את היהודי הזה וממש שמח שהוא הגיע לגיל המופלג הזה בריא ופעיל. מזל טוב כבוד הנשיא האחרון. עד מאה ועשרים.