אמנון דנקנר בפסטיבל ראש פינה (צילום: עודד קרני)
הרבה דברים נאמרים בשיחות פרטיות, כמה נבזי צריך להיות בשביל לפרסם אותם? דנקנר ז"ל | צילום: עודד קרני
מאז מת בפתאומיות אמנון דנקנר ז"ל אני כואב את חסרונו ומתגעגע אליו מאוד. בין השאר גורמת לי אהבתי אותו לפתח אובססיה לכל פיסת התייחסות אליו ואל הסתלקותו בכלי התקשורת. לעתים אני רווה נחת ומסכים עם דברי הכותבים או האומרים, גם כשפה ושם הם משמיעים דברי ביקורת. ברוב המקרים, זהו סיוט. אני מתמלא זעם ומתגעגע עוד יותר לחכם השלם הזה, שהתכונה הבולטת בכל תכונותיו הייתה שנאת העולם שהוא רחש לטיפשים ומכיוון שהיה איש אמת היה גם טורח להראות להם את שנאתו, למען יידעו כי הם טיפשים מטופשים.

בשבוע שעבר, למשל, היה זה רון מיברג המאוס שטרח לשתף את הקוראים בתוכנה של שיחת טלפון פרטית שבה התבטא דנקנר בגסות כלפי נחום ברנע. זו הייתה שיחת טלפון פרטית, ועל כן טוב יעשו הקוראים, בהם גם ידידי אביב הורוביץ אותו אני מעריך, ויחשבו חשבונו של עולם, לאמור מה יותר חמור: לדבר לא יפה על מישהו בשיחת טלפון או לפרסם את תוכנה של השיחה בעיתון. נו, חתיכת בושה המיברג הזה ואיני חפץ לדבר עליו יותר, מה גם שכל ידיעותיי אודות האיש מקורן בשיחות עם המנוח עצמו, על כן נקל לנחש מה דעתי המדויקת עליו.

מה שכן, דרך הסיפור הלא יפה הזה והביקורת שנמתחה נגדו, עלה וצף שוב עניין מטריד מאוד הקשור בדנקנר אבל קשור לעניין נרחב וחשוב הרבה יותר, והוא שובל הביקורת שעדיין מוטחת בדנקנר ז"ל בנוגע לביוגרפיה שכתב על דן בן אמוץ, זו שבזמנה העלתה עליו את חמת כל חבריו של בן אמוץ ועם השנים שככה לאיטה, אבל מסתבר שלא לגמרי. לתדהמתי הרבה, תוך כדי קריאת המון המילים שנכתבו על דנקנר בחודשיים האחרונים, נתקלתי שוב ושוב ברסיסי ביקורת כלפיו בנושא בן אמוץ.

דן בן אמוץ (תמונת AVI: חדשות)
כתב על עצמו הספד? תחסכו ממני. דן בן אמוץ | תמונת AVI: חדשות
על כך יש לי לומר דבר אחד במלוא האחריות: מי שמבקר את דנקנר בנושא הביוגרפיה של דן בן אמוץ, מגן בפועל וביודעין על עבריינות מין מהסוג השפל ביותר. לא הטרדה, לא מעשה מגונה, לא מילים לא דיבורים. עבריינות מינית קשה, מטונפת, פלילית, מרושעת. כל מי שעדיין נאחז בשרידי הביקורת הזו, ומסגיר את שנאתו לדנקנר בשל הספר ההוא, שם את עצמו במקום שמגן על יחסי מין עם ילדות בנות 13. אין דרך לראות את זה אחרת.

דינו של בן אמוץ להיעלם לחלוטין מהזיכרון הישראלי

ובעצם למה ללכת רחוק? בעצם ימים אלה מונח על שולחנות שבוע הספר ספר אלבומי נאה בהוצאת ידיעות אחרונות "מילים בסוף הדרך" שמו, ספר מקסים הכולל הספדים ישראליים נבחרים מכל הזמנים. לצד הספדים של הרבה אישים נחשבים, שכל אחד מהם זכה להופעה אחת, כמובן, נכללו בספר 2 הספדים של דן בן אמוץ, האחד ההספד המפורסם על עצמו, והשני "הספד" שכתב על חיים חפר בחייו. אני אישית איני חושב ששני הטקסטים האלה מזהירים במידה כלשהי, ובכלל, מעודי לא זכיתי להבין את ההתלהבות מבן אמוץ, כמו גם את ההתלהבות מבן דורו אורי זוהר של אז, שני גסי רוח בעלי כשרון מאוד בינוני, שהילכו קסם על דור שלם מוגבל מעט, שסגד לכוחניותם ולמופרעותם, אבל זה כבר עניין של טעם.

אבל השאלה העקרונית היא: למה כל כך דחוף לכלול 2 (!) טקסטים של השיקוץ הזה בספר יפה כל כך? הלא שמעתם כי מעל האיש מרחפת עננה שחורה? האם ייגרע משהו מן הספר אם שמו לא יופיע בתוכו? זהו חלק ממגמה ברורה של חוסר רצון ליישר קו עם מחיקתו הטוטאלית והמוצדקת של בן אמוץ מהזיכרון התרבותי הקולקטיבי כראוי לעבריין מרושע כמותו וזה עניין חמור מאוד.

דינו של בן אמוץ להיעלם לחלוטין מהזיכרון הישראלי, וזה נכון שבעתיים בימים אלה, בהם איש תקשורת בכיר מושעה וגולה בשל תלונות על התנהגות מינית שאינה הולמת עוד בטרם חקירה ומשפט ובהם תופס טוהר המידות המיני מקום מרכזי בשיח.

במקום זה הוא זוכה לסדרה בערוץ 8, ללוח נחושת שהציבה עיריית תל אביב מתחת לביתו/זירת פשעו, לציטוט של הספדיו בספר חדש ונחשב ואילו דנקנר הצדיק, שגאל אותנו מחרפתו ומחרפת הימים השחורים ההם בהם יכולה הייתה דמותו לפעול ואף להצליח – זוכה לקיתונות של ביקורת.

אח, יא אמנון אמנון. תדובבנה שפתיך החכמות והנעימות בקבר. יפה עשית.