המקרה של טניה רוזנבליט – כפייה חילונית

בסוף השבוע האחרון עלתה הגברת טליה רוזנבליט לקו 451 של חברת אגד, שנסע מאשדוד לירושלים, ואולצה ע"י נוסעים חרדיים לשבת מאחור למרות סירובה העיקש. הסיפור הקטן הזה מצטרף לשורה ארוכה של מקרים בחודשים האחרונים - יציאתם בהפגנתיות של חיילי צה"ל דתיים מטקסי שירת נשים במסגרת הצבא, ההפרדה בין גברים לנשים בקווי "המהדרין" בשכונות החרדיות, ועוד. המקרה הבולט הזה שוב העלה לשיח הציבורי את התופעה שמכונה "הדרת נשים" במרחב הציבורי, והלהיטה את הרוחות שוב בדיונים אינסופיים בנוגע ליחסי דת-מדינה וחרדים-חילונים.

לפני שאכנס לדיון, עליי לציין שתי הסתייגויות. ראשית, גם בציבור החרדי מתקיים דיון מקיף ומעמיק עד כמה ניתן "לכפות" את ההפרדה באוטובוסים, ושמא ניתן וצריך לעשות זאת רק בדרכי נועם ומתוך הידברות והסכמה. למעשה, רבים מהרבנים החשובים מסכימים דווקא עם הצד השני, כמו למשל הרבנים הראשיים מצגר ועמאר. ושנית - קשה להגן על מקרה מצער של תקיפת אישה והשפלתה (לפחות על פי הרגשתה).

אך בכל זאת כדאי לשים דברים בפרופורציות. גם במקרה של ההפרדה באוטובוסים ובוודאי במקרה של יציאת הצוערים מהטקס הצה"לי בשל סירובם להאזין לשירת נשים, ישנה "כפיה חילונית" שאינה פחותה מ"הכפייה הדתית". המרחב הציבורי מורכב מרוב ומיעוט, כשעל שני הצדדים מוטל להתחשב זה ברגשותיו של זה, ולכבד את ערכיו של האחר. פעם הרוב מוותר למיעוט ופעם קורה להיפך, והחוכמה היא לשמר את האיזון הראוי. אך מה קורה כשבמקום או בזמן מסוים המיעוט גדל וצובר כוח ולפעמים אף הופך לרוב, האם גם אז נשמר היחס ההוגן בין הצדדים?

למשל, בצה"ל יש בשנים האחרונות כמות גדלה והולכת של חיילים חובשי כיפות, אם מהמגזר הדתי ואם מהמגזר החרדי. לחיילים אלו ישנם עקרונות וערכים עליהם הם גדלו והתחנכו, והם אינם רוצים לוותר או להתפשר עליהן. האם צה"ל ערוך להתמודד עם זה? מתברר שלא. החיילים הללו מסרבים לשמוע שירת נשים מבחינה דתית ומצפונית; לחייב אותם להישאר בטקס המתנהל בניגוד להלכה זו כפייה חילונית, ולא "הדרת נשים".

אם חרדי היה תולש תמונות נשים במרכז תל אביב?

הציבור החרדי ממעט להשתמש (יחסית) ברכב פרטי ומרבה להשתמש בתחבורה הציבורית (וזאת בעיקר בשל המצב הסוציואקונומי). ישנם קווים רבים המובילים משכונה חרדית בעיר אחת לשכונה חרדית בעיר השנייה, ורוב הנוסעים בהם במשך שעות היממה הם אנשים חרדים המקפידים על קוצו של יו"ד. הם אינם מוכנים להתחכך ולגעת, גם לא באי שימת לב או בטעות, באישה בשעה שהם עולים לאוטובוס. גם לחלק מהנשים של אותם אברכים יותר נוח כשהם יושבות בחלק אחר, ללא חשש מהטרדות או הצקות של מאן דהוא.

המציאות היא שרוב הגברים והנשים באותם אזורים מסכימים ורוצים מתוך בחירה את "ההפרדה", וזאת הסיבה שהחברות מסכימות לכך, לפחות בהסכמה בשתיקה. כשמגיעה אישה שאינה נמנית על תושבי האזור, מן הראוי היה שתכבד את כללי המקום שאליו הגיעה. כמובן שאין זה מתיר לכפות, וודאי לא להציק, אך הסובלנות דורשת לכבד את דעתם ומנהגיהם של האחרים, גם אם את לא מסכימה איתם. גם פה לא מדובר ב"הדרת נשים" אלא בכפייה חילונית.

אם בחור חרדי יתלוש תמונת אישה במרכז ת"א, כולם יגנו אותו ויבינו כי כופה את דעתו. באותה מידה, לא נראה בחיוב אישה שתגיע בלבוש חושפני לעיר חרדית. השאלה הגדולה שעלינו לשאול את עצמנו כחברה, היא מה עושים בכל המקרים הנמצאים בתחום האפור, ואיך שומרים על האיזון וכיבוד האחר?

האם טליה רוזנבליט הייתה צריכה לעבור אחורה או לא? כתבו לנו בתגובות

>> הטור הקודם שלי: למה נתניהו והימין תוקפים את הדמוקרטיה?
>> "הדרת נשים - ביזיון בחסות הרבנים הדתיים-לאומיים"