הייתי כעיוורת לאור היום. תקועה בין הפטיש לבין הסדן, בין מעמד האצולה של בר רפאלי לבין המעמד המחפיר של סוזן בויל, נואשתי מלמצוא בן זוג בר השגה. ואז, לפתע פרצה אש המהפכה, מתודלקת היטב על ידי הורמונים של עשרות אלפי צעירים. יאיי!
נכון, המצפון מצקצק שזה לא הזמן להתעסק בנשיקות צרפתיות ובשקיעות רומנטיות. צריך לחשוב על צדק חברתי, על גובה המשכנתא, על עתיד הרפואה הציבורית, על החינוך, על מתי כבר ייצא רימייק ל"בחזרה לעתיד". אבל היי, על מי אני עובדת חוץ מאשר על הפרומונים המשתוללים שלי? קיץ, חם, לוהט, איך אפשר שלא לחשוב על "אצלי או אצלך באוהל?" למראה גופו המיוזע של מהפכן שמניף את דגל המאבק מול מוזיאון תל-אביב?
צדק חברתי – סיקור מיוחד: כל החדשות, כל התמונות, כל הדעות
זהו הרגע ההיסטורי לו חיכיתי כל חיי – הטיימינג המושלם למצוא לי בחור מהפכן. כזה שאינו מציית באופן עיוור לחוקי הדייטינג, שאינו מיישר קו עם מדיניות השלטון הגברית, שלא נכנע בקלות לפיתרונות קצרי טווח של לילה אחד. זה יכול להיות סטודנט משכיל, אבל הכי טוב שזה יהיה רופא מתמחה. רופא ילדים, עם בייבי פייס משגע. ההורים תמיד רצו שאביא הביתה מוכר בבסטה בשוק או נהג מלגזה בנמל חיפה, אלה מרוויחים הכי טוב, אבל גם רופא זה בסדר.
במוצ"ש האחרון הגיע סמס מידיד שעושה Attending בפייסבוק לכל אירוע שברשימת המשתתפים שלו יש תמונות פרופיל של בחורות שוות. "תתלבשי יפה ובואי, יהיו מלא בחורים", זה היה נוסח ההזמנה להפגנה הגדולה. מרוב התרגשות לא מצאתי מה ללבוש, עד שהבנתי שהחולצה הקרועה עם הכיתוב המיליטנטי "מחזור ס"ב שולטים", איתה אני לרוב עושה ספונג'ה, זה בדיוק הלוק הנכון בהפגנה. זה לא שהבחורים שם נראו יותר טוב עם חולצות "ב' זה אוהל" שלהם.
"תגידי, את אוהבת לאכול קוטג'?"
כל כך קל להתחיל עם בחורה בהפגנה. השיטה של אותו ידיד עבדה עם יותר מעשר בנות. בטעות דוחפים אותה כשמנסים לעבור בין האנשים המתקהלים, מבקשים סליחה בחינניות תוך מישוש אגבי של כתפה, ומכאן הדרך לאוהל קצרה מאוד. בימים של מהפכה לא חסרים נושאים לשיחה (כמה את משלמת שכר דירה? איך השותפה שלך? היא פה? תגידי, את אוהבת לאכול קוטג'?), ולכן לא צריך להתפתל עם משפטי התחלה מביכים או שתיקות מעיקות ולהגיע למצב שכל מה שנותר עוד לשאול עליו הוא העדפות מוזיקליות.
כל כך זול להתחיל עם בחורה בשדרות רוטשילד. המסעדות היקרות שמסביב אינן קורצות כמו האפשרות להתיישב על ספסל או מזרן בין האוהלים, עם בירה בעשרה שקלים שמוכרים במקום. אין התלבטות מי משלם והצגות פמיניסטיות של חצי-חצי עד לכניעה הסופית עם "טוב בסדר, אז פעם הבאה אני משלמת". סוף כל סוף יש הבנה אמיתית בין המינים, שלא ייתכן שיימשך המצב הזה במדינה, שחצי משכורת הולכת על שכר דירה והחצי השני על דייטים.
וכן, גם כל כך רומנטי להתחיל שם עם בחורה. אפשר להוציא גיטרה או לקחת ממישהו ולשיר ביחד שירים של ג'ון לנון. אפשר לבלות באחת מההופעות של האמנים המתנדבים ברחבי השדרה. כשהעניינים מתחממים, אפשר לרקוד סלואו צמוד באחת ממסיבות הריקודים הספונטניות. הפרפרים וההתרגשות משכיחים בשלב זה את הדאגות איך בבוא העת נשלם את המשכנתא או כמה שעות נוספות נעבוד כדי לשלם על החיתולים.
"מהפכה עושים באהבה או לא עושים בכלל", זועקת אחת הסיסמאות במאהל המחאה. אני לא יכולה שלא להשתעשע מכך, למראה אוהל סמוך שמתנועע כמו רכב בדרייב אין בשנות ה-80. ימים יגידו אם המחאה תוביל לשינוי משמעותי באורח החיים שלנו, אבל לפחות בעיית הרווקות של התל אביביים מתחילה לבוא על פתרונה. ואולי זה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לנו, שנתאהב ונשכח מכל הצרות האמיתיות?