סלח לי אבי כי גלגלתי עיניים, אבל מעצבן אותי שמישהו שמעולם לא חי בישראל, מטיף לי מה צריך לעשות כדי לפתור את הסכסוך עם הפלסטינים. כמו כן, לבי עם הירושלמים, שנאלצו להישאר בבית יומיים כי חצי מכבישי העיר סגורים לתנועה וכל השאר פקוקים; וגם עם כתבי החדשות שנרדמו תוך שהם מדווחים במשדרים המיוחדים כי הנשיא שמעון פרס כיבד את אורחו האפיפיור בנטיעת עץ - פייר, קשה להאשים אותם, גם אני במקומם הייתי מעדיפה לזפזפ את עצמי לקפה ומאפה בקניון מלחה.
אבל לא רק השעמום וההטרדה גורמים לי להתפלל שביקור האפיפיור פרנציסקוס בארץ הקודש יסתיים כבר. הסיבה העיקרית לחוסר סבלנותי היא שאני פשוט לא מבינה את כל הפסטיבל הזה סביב קשיש מוזר עם שמלה לבנה ושרשרת.
עדיף להעריץ את עומר אדם
זו לא השמלה שלו שבעייתית בעיניי, כמובן; אפילו לא סידורי האבטחה המופרעים. בכל זאת מדובר במנהיג חשוב, בכל זאת אנשי דת בכירים נוטים לחבב בגדי נשים. אבל על מה ולמה יש לסגוד לו, סליחה?
בעיניי אין שום הבדל בין מעריצי האפיפיור למעריצי עומר אדם. בעצם, את המעריצים של עומר אדם אני עוד יכולה להבין - הנה זמר עם כישרון אדיר וכריזמה מהממת. במה בדיוק מוכשר האפיפיור? בלטייל בעולם כשהוא מנופף בממלכתיות ומייחל לשלום עולמי? אני לגמרי מעדיפה מלכות יופי בתפקיד הזה – יותר מתאים, יותר אסתטי.
בכלל, מצחיק שדווקא איש דת הפך לשגריר השלום והאחווה בעולם, בזמן שדתות הן הגורם מספר אחת לפשעי שנאה ולשפיכות דמים.
שיהיה ברור: אני מכבדת את כל הנוצרים באשר הם. איש באמונתו יחיה, גם אני בן אדם מאמין בסך הכל. ואני לא מזלזלת בתפקיד האפיפיור: מישהו צריך להנהיג את הקתולים, לגנות כמרים פדופילים, לשכנע את העולם שלא צלבנו את ישו. אני אפילו מעריכה את זה שהאפיפיור הנוכחי מגלה אנושיות, אחרי שקודמו בתפקיד הקפיד לגדף הומואים, להתנגד נחרצות להפלות ולדגמן נרגנות פולנית באופן כללי.
אבל האפיפיור הוא סמל, וכמו שקורה עם סמלים בדרך כלל, גם כאן השלם עולה על סך חלקיו. הרי לאיש עצמו אין שום בשורה או יכולת מיוחדת – הוא בשר ודם כמוני וכמוכם, שהמזל האיר לו פנים; היום פרנציסקוס ממלא את התפקיד, מחר יבוא אחר. הוא אינו שונה מכל פוליטיקאי או נשיא שמסתובב בעולם כדי לייחצן את עצמו ואת המוסד שבראשו הוא עומד, ובכל זאת מיליארדים מתייחסים אליו כאל קדוש ותולים בו תקוות.
כשאני רואה אותו מלווה בפמליה הענקית שלו, מסונוור מפלאשים ומכבוד מלכים, המחשבה היחידה שחולפת בראשי היא: וואו, דת זה קטע ממש מוזר, אה? אולי הגיע הזמן לקחת אותה בפרופורציות ולהתייחס אליה כאל תחביב מעשיר במקום להפוך אותה לחזות הכל ולהכתיר מנהיגים דתיים כסגנים של אלוהים, מה אתם אומרים?