העצב וההלם מלכתו בטרם עת של אורי אורבך – אין להם סוף. אבל שוק מחשמל לא פחות חטפתי כשראיתי את הכותרת המבשרת על מותו: "השר אורי אורבך נפטר ממחלה קשה בגיל 54", נכתב שם, ואני נדהמתי: 54? ברצינות?
עם הבייבי-פייס שלו, הגזרה הנערית והזיק השובב בעיניים, הוא נראה לי בן 35 נצחי - מה שתמיד גרם לי להרגיש קצת כמו ילדה עם קוקיות בכל פעם שנתקלתי בו בעיתונים או על המסך. אחרי הכל, פגשתי אותו לראשונה בגיל 12, ומאחר שהוא היה מהאנשים האלה שהזמן פשוט לא נוגע בהם, תמיד כשראיתי אותו חזרתי שנות אור אחורה, לפחות למשך כמה רגעים.
הבוס הכי סחבק שאפשר
אורבך ייסד וערך את עיתון "אותיות": עיתון הילדים הדתי הראשון, שבשנות השמונים והתשעים היה מוסד, לא פחות. לא היה בית דתי לאומי שלא התהדר בו, ובצדק. מה לא היה בו, בשבועון המשובח הזה? סיפורי מתח, סיפורי צדיקים, ראיונות ומדורים אישיים – בכולם ניכרת האיכות, ההשקעה, הציות לקודים הנהוגים בחברה הדתית לצד יצירתיות וחדשנות בלי סוף. וגם הומור היה בו, המון הומור. מצד אחד מתוחכם, מצד שני מאוד בגובה העיניים. עיתון "אותיות" ייצג, במידה רבה מאוד, את כל מה שהיה אורי אורבך בעצמו.
ככתבת העיתון, הסתכלתי עליו כמו שכל כתבת מתחילה מסתכלת על העורך שלה, בטח בגיל כה צעיר: בהערצה, בכבוד, ביראה קלה אפילו. אבל אורבך היה הכי סחבק שאפשר - לא הייתה בו טיפה אחת של חשיבות עצמית. והוא היה מצחיק, כמה שהוא היה מצחיק. לא ליצן כזה שמספר בדיחות, אלא איש שנון מאוד שמסתכל על החיים ממקום מעניין והומוריסטי. ציני במובן הסטירי של המילה, לעולם לא לועג או מרושע. מאורי למדתי מה זה עיתון, איך לכתוב, איך למחוק, איך להיות.
בשנים הבאות אורי היה סוג של חבר טלפוני בשבילי. לא נפגשנו – הוא גר בירושלים ואני ברמת גן – אבל מדי פעם הייתי מתקשרת אליו, והוא היה נותן לי בדיוק את מה שהייתי זקוקה לו באותו רגע: אוזן קשבת, עצה טובה, נקודת מבט מקורית או רעיון שהתלבש עליי בול. אורי היה מבחינתי המבוגר האחראי בשטח, זה שתמיד אפשר לסמוך עליו.
הטאלנט הדתי הראשון
במקביל לכתיבה, אורבך היה גם שדרן רדיו ומגיש טלוויזיה, ובעצם הטאלנט הדתי הראשון. הערצתי אותו כשהתפטר מתחנת הרדיו הדתית "קול חי", לאחר שנאסר להשמיע בה שירת נשים; כיבדתי אותו על המעבר לפוליטיקה – הוא עשה את זה מתוך תחושת שליחות אמיתית, הרבה לפני שהדבר הפך לטרנד לוהט.
אל תתנו לכיפה ולשפם להטעות אתכם: התנהלותו הייתה רחוקה מלהיות שמרנית. אורי תמיד זז, בעט, חיפש דרכים חדשות לבטא בהן את יכולותיו.
וההשתדלות שלו נגעה באנשים: דתיים העריכו אותו על ששימש להם קול בכנסת, ועל כך שבזמנו תמך בנפתלי בנט לראשות "הבית היהודי", תוך שהוא מוותר על התמודדות על המקום הראשון למען האינטרסים של המפלגה; חילונים כיבדו אותו על קירוב הלבבות ועל היותו העיתונאי הדתי הראשון שכיבד את ערכיהם; פוליטיקאים מכל קצוות הקשת הפוליטית הוקירו אותו על הממלכתיות ועל סגנונו הנעים; קשישים זוכרים לו את היוזמות החדשות שקידם למענם כשר לאזרחים ותיקים. כזה היה אורי: איש שאוהבים לאהוב. בן אדם שאף אחד לא יכול לומר עליו מילה אחת רעה.
אני לא יכולה להגיד שהיינו קרובים. למעשה, עם השנים הפכנו זרים זה לזה, מבחינה אידיאולוגית בעיקר. זה היה ריחוק שהיו בו המון אמוציות מבחינתי: המפלגה שאליה השתייך מרגיזה אותי מאוד, ובמסגרת ההשגות שיש לי על דרכה ופועלה של הציונות הדתית בפוליטיקה ובכלל, ביקרתי גם את האג'נדה של אורבך לא פעם. אבל עדיין הערכתי אותו מאוד על היושרה ועל הערכים המרכזיים שהוביל, ולא היה לי ספק שכאשר אפגוש בו יום אחד – בראיון עיתונאי, בכנס מפלגתי, באירוע חברתי כלשהו, חסר איפה? – אשאל אותו כל מה שמטריד אותי. לא הספקתי.
על מצבו הבריאותי לא דיבר בכלל, אבל עיתונאים ידעו שהוא נלחם במחלת דם שמשתקת אותו מדי פעם. האשפוז הקודם שעליו דווח בתקשורת היה לפני כשנתיים, אז סיפר אורבך לעמית סגל שאושפז בגלל זיהום במרפק שהסתבך – זה היה המקסימום שיכול היה לחשוף. אורבך אושפז אז למשך חודש, אבל חזר לעניינים כה מהר, שכל הרכילויות והשמועות נרגעו מיד.
לפני כמה שבועות, עם האשפוז האחרון, הסתמסתי עם אחד מחברי הבית היהודי על מצבו של אורבך. "זה סרטן?", שאלתי בחשש. "חד משמעית לא", הגיעה התשובה. מוזר לי עכשיו, כמה רווח לי אז. כאילו שרק מסרטן אפשר למות.
תודה על הכל, אורי, אזכור אותך תמיד. אני בטוחה שאתה מתלוצץ עכשיו עם המלאכים שם למעלה, כמו שרק אתה יודע. שלום, מנטור.