היי אורית,
אני מחפש דירה שכורה בתל אביב, ואתמול ראיתי דירה מגניבה, רק שבמטבח אין כיור. עד כמה לדעתך זה קריטי, כיור במטבח? כי באמבטיה יש אחד; כמה כיורים בן אדם צריך? ואני כבר לא מדבר על זה שבחצר יש צינור גדול, ככה שאם נניח השותפה מתקלחת ואני בדיוק צריך לשטוף ידיים – יש אופציות. מה את אומרת?
תודה,
תל אביבי כלשהו
* * *
כיורים זה אוברייטד, תמיד אמרתי.
ובכל זאת יכול להיות שאני קצת מפונקת. הרי תמיד כשמישהו סיפר לי על הדירה שהוא שוכר באבן גבירול, מיד הייתי הופכת לעילאית ומתנשאת: בלי חניה? משוגעים, מי מסכים לגור בדירה בלי חניה?
בהמשך גיליתי את הסטארט-אפ התל אביבי המתקרא "השכרת חניות", ובכלל התפלצתי; אם חניה נחוצה לכם עד כדי כך שאתם מוכנים לשלם עליה פר שעה, למה מלכתחילה הסכמתם לוותר עליה?
אלא שמתישהו קלטתי שזה עוד כלום לעומת שאר הדברים שאנשים מוכנים לוותר עליהם כדי להגיע לדיזנגוף סנטר בהליכה. הנה רשימה חלקית: מזגן בחדרים, חלון אוורור בשירותים, תנור במטבח, מרפסת שירות. כבר לא מדברת על פשרות כמו חדר שינה שפונה למטבח של מסעדה הודית או מרצפות עקומות ברמה שהספה נראית כמו נדנדה.
אכן, תל אביבים אינם כה פלצנים ומורמים מעם כפי שנהוג לחשוב; רובם דווקא מוכנים להסתפק במועט. אבל עמוד הפייסבוק דירות בתל אביב שמדכאות אותי, הוכיח לי שעם השנים, הם מוכנים להסתפק גם בכלום.
* * *
תמונה אחת שווה אלף שקל פחות בחוזה השכירות, אם כי ברוב המקרים עדיף פשוט לברוח; המראות קשים, קשים מדי. שטיח מטונף מקיר לקיר שכולו כתם יין אחד גדול; אמבטיה ירקרקה ומלוכלכת יותר ממי הירקון; ארונות מטבח בלי דלתות; מקלחון שנבנה צמוד לתריסים במרפסת, ועוד ועוד.
אגב, השאלה בראש המדור אמנם פיקטיבית, אבל הכיור - אמיתי לגמרי. מי שכר את הדירה הזו, בסופו של דבר? אולי חתול.
אבל לא רק התמונות מביכות; גם דרישות השותפים מופרכות ברמות לא הגיוניות. מה דעתכם, למשל, על דירה שמגיעה קומפלט עם החתולה של השכן? או "דרוש שוכר שעובד בעבודה מסודרת ולא נמצא בדירה בין שבע וחצי בבוקר לחמש אחר הצהריים"? או "דרוש שוכר סטודנט, רק לא להנדסת חשמל"?
אני חוששת שהחזירות מדבקת; ייתכן שעם השנים, שותפים ותיקים הופכים לבהמות כמו בעלי הבתים שלהם, ועל כן מאתגרים את השוכרים לא פחות מהבעלים. ככה זה: מי שמתאכזרים אליו - סופו שיהיה אכזר לאחרים. אבולוציה.
* * *
אין מה לומר, העמוד המדכא הזה מצחיק בטירוף, רק שאחרי שמסיימים לצחוק, קולטים שזאת המציאות בתל אביב - ואז זה כבר נהיה עצוב.
מפוסט לפוסט מתחדדת השאלה: איך אנשים לא מתביישים לבקש כסף על דירות כאלה? איך בעלי דירות מרשים לעצמם לפרסם את המפגעים הללו, ועוד להגדיר אותם כ"מציאה"?
זה מזכיר לי חברת פייסבוק שהעלתה לפני כמה ימים סטטוס: "שילמתי עכשיו 280 שקל לספר שלי, איך הוא מעז לבקש מחיר כזה על תספורת פשוטה?"
ובכן, גברת, אם את מוכנה לשלם, למה שלא יבקש?
* * *
אני מבינה שאתם לא רוצים למצוא את עצמכם בגבעתיים, אבל תל אביבים, למה אתם מסכימים לשלם על הסחורה המצ'וקמקת הזאת? בסדר, אז זה קרוב לכיכר רבין, אבל מה עם לסמן איזשהו גבול של כבוד עצמי, בכל זאת?
אולי אם תתחילו לכבד את עצמכם טיפה, גם בעלי הדירות יפנימו שבלתי אפשרי להתקלח במרפסת. אולי אם תתחילו להפנים שמגיע לכם יותר, תקבלו יותר.
תפסיקו כבר לשכור את החורים הפסיכים האלה, תחרימו את כל המודעות שמציעות לכם מאורה מחולקת עם עובש בסלון וברזים משנות החמישים, ואז תראו איך כמו קסם - בעלי נכסים מתחילים להיות בני אדם.
