בשעה שהטור הזה נכתב, התקשורת מדווחת על פיגוע שבו נדקרה חיילת ליד הקריה בתל אביב. אני כותבת בבליל רגשות: זעם עז, תסכול עמוק, ולא מעט פחד וחששות. האינתיפאדה השלישית – "גל הטרור", בשמה המכובס – יצאה לדרכה כבר לפני כשנתיים. איך לא הרגשתם אותה עד עכשיו? פשוט מאוד: היא השתוללה ביהודה ושומרון.
כשהצעתי לכתוב על כך בעבר נעניתי בשלילה. מה שאנחנו לא רואים ומרגישים כנראה לא נוגע לנו, נכון? אבל המציאות מוכיחה שמי שלא מטפל בזריקות אבנים ובקת"בים בחצר האחורית שלו, מקבל אותם בירושלים, בקריית גת, בפתח תקווה ובתל אביב.
ניסיתי לברר עם קבוצת עיתונאים בכירים אם מישהו יודע לומר מה עומד מאחורי האינתיפאדה הזו פרט להצהרה העמומה על "הפרת הסטטוס קוו בהר הבית" (לאמיתו של דבר, ההפרות היחידות בסטטוס קוו בהר היו ברובן לרעתם של היהודים). חלקם טענו שמדובר בספין של אבו מאזן, שמטרתו להחזיר את הסוגיה הפלסטינית לקדמת הבמה. אחרים טענו שייתכן שמעורבים בהסתת ההמון הערבי אינטרסים כלכליים. קולות נוספים טענו שאין סיבה ספציפית. כשנתניהו הורה על סגירת הר הבית לעליית ח"כים יהודים הוא אמנם ביקש להנמיך את הלהבות, אבל למעשה הצדיק את התירוץ שמספקים הפלסטינים לפרעות. בכך שיחק ראש הממשלה לידי הטרוריסטים במקום לדבוק במשנתו שלו.
בחזרה לפרעות
נתניהו חוטף אש מימין ומשמאל על התנהלותו – ובצדק. אדם הולך ברחוב ולא יודע אם פתאום ייפול ארצה וסכין בגבו. נדמה שלמילים "להיות עם חופשי בארצנו" ניתן להוסיף כוכבית ולידה לכתוב: "טל"ח. לא תקף בימים א'-ש' בירושלים, תל אביב, פתח תקווה, קריית ארבע וכן הלאה". נראה שראש הממשלה פשוט מנסה לתמרן בצורה אחראית ככל הניתן בין שלל הגורמים במצב הנפיץ בשטח ולא לעורר עוד שדים מרבצם.
הבעיה היא שמה שיוצא מכל זה הוא אימפוטנציה פוליטית: סגירת חנויות הרוכלים שעמדו, צחקו, ירקו וסטרו לאדל בנט כשרצה להזעיק עזרה, כמו גם הריסת בתי המחבלים (אקט שאמור לקרות מיד לאחר הפיגוע) – אלה מצריכים פנייה ליועץ המשפטי לממשלה וינשטיין. אבל עצירת עליית ח"כים יהודים להר הבית? זו דווקא החלטה שביבי קיבל לגמרי בעצמו. וכל זה עוד לפני שאמרתי מילה על השינויים בהוראות הפתיחה באש שמסרסים את הכוחות בשטח.
ובכל זאת, חשוב לומר: נתניהו לא אחראי למצב. הוא לא אחראי להמון הערבי המוסת בשום צורה ודרך. הר הגעש הזה היה מתפרץ גם אם חס ושלום בוז'י הרצוג היה מתמנה לראש הממשלה. האשמים במצב הם אך ורק המטיפים לרצח יהודים. הם – וכל מנהיגי העם הפלסטיני שאינם מגנים את מעשי הזוועה בהם נוקטים בני עמם.
הגיע הזמן להודות באמת המרה: אין פתרון לסכסוך. החיים שלנו כאן, עם כל הצער שבדבר, ייראו כך לנצח: גלי טרור ולחימה, ורגיעות. ביום שבו נפנים את האמת הפשוטה הזו נוכל להיערך אל גלי הטרור בצורה הרבה יותר נכונה. ראשית, החקיקה שלנו מוכרחה להשתנות מן הקצה אל הקצה. עונש מוות למחבלים לא בא בחשבון? אם כך, הבה נחוקק חוקים מחמירים, לפיהם בית המחבל ייהרס בתוך 24 שעות לאחר הפיגוע; אזרחותו ואזרחותם של כל בני משפחתו הקרובה ישללו; והם יגורשו מכאן לצמיתות (וכל זה נכון גם למחבלים יהודים). בזריקות אבנים ובקת"בים יש לטפל באגרוף ברזל ולהשליך את הזורקים לכלא, יהא גילם אשר יהיה. הוראות הפתיחה באש צריכות לחזור למתכונתן הקודמת, והריבונות הישראלית צריכה לחול על השטח מעל לכל עוררין.
כל עוד הצד השני רואה במתרחש משחק סכום אפס; כל עוד זו לא 'עוד מלחמה', אלא מלחמת דת; כל עוד קיימת בלבבות הפלסטינים תקווה – ולו הקלה ביותר – שיוכלו לחסל את מדינת היהודים – כל עוד זה יימשך, הסכסוך ילווה אותנו. האם זה ישתנה בעוד עשר דורות? הלוואי. הייתי רוצה מאוד להיות אופטימית, אבל אני חוששת שהרציונל לא מאפשר לי לעשות זאת.
בינתיים, הבה נקרא לילד בשמו: זו לא אינתיפאדה, וזה בטח לא "גל טרור" או "טרור יחידים". אלה פרעות לכל דבר ועניין, ממש כמו בתרפ"א או בתרפ"ט. אז אירגן סבא-רבא שלי, זאב ז'בוטינסקי, מיליציות קטנות שנלחמו בפורעים. היום יש לנו צבא ומשטרה. אנא ממך, מר נתניהו. תן לאלה לעשות עבודתם נאמנה והבהר לפלסטינים בצורה ברורה: אנחנו ריבוני הארץ הזו וכך זה יישאר. מי שרוצה לחיות איתנו בשלום ובדו קיום – תפאדל. לא רוצים? אין בעיה. התכבדו נא והצטרפו לגל הפליטים ששוטף את אירופה.