סליחה, סמולני.
סליחה, ימני? לא, לא, בטוח שמאלני, הוא הרי ביטל הופעה של עמיר בניון בגלל השיר הזה שלו על המחבל. אה, רגע, אבל בעצם הוא התנגד מעל כל במה לתכנית ההתנתקות ובעצם מתנגד לנתינת שטחים. אז הוא ימני! לא?
מאז שנכנס לתפקידו כנשיא מדינת ישראל עושה רושם שרובי ריבלין לא יכול לנצח: מבחינת אנשי ימין כיום, העמידה שלו על עקרונות דמוקרטיים וליברליים - כמו גם ההתנגדות הנמרצת לגזענות - נתפשת כהיותו שמאלני בתחפושת, בעוד שמבחינת השמאל ריבלין, שעמדותיו הביטחוניות הן עמדות ימין קלאסיות לכל דבר ועניין (התנגדות מוחלטת לחלוקת הארץ), נחשב לימני טהור, "למהדרין" מה שנקרא.
למען האמת, אני ממש מבינה את רובי. בישראל 2014 קשה להיות ימני ליברלי, או ליתר דיוק – קשה לעכל ימנים ליברליים. אני חשה את הקושי הזה על בשרי בכל דיון פוליטי וכששואלים אותי "מה את? ליכודניקית? הבית היהודי?" אני עונה – "לא. אני רוויזיוניסטית", תשובה שנובעת מכך שאין באמת בית אידיאולוגי לאנשים כמוני וכמו נשיא המדינה ריבלין. אין בשטח מפלגה שמגלמת עקרונות של העמדת קיר ברזל בטחוני מחד וקידום שוויון זכויות מלא בין אזרחי המדינה מאידך – ובניגוד למה שאולי תחשבו, אני בטוחה שהשניים יכולים להתקיים בכפיפה אחת, כל עוד שני העקרונות אכן מתקיימים במלואם (הצעת החוק למלחמה בטרור של ח"כ יריב לוין היא התחלה טובה לקיר ברזל שכזה).
החיים בשחור ולבן
כמו הרבה דברים בעידן שלנו, גם השיח הפוליטי הפך רדוד ודיכוטומי (מנוגד) מאי פעם וככה הוא נשמע. אם אתם שמאלנים – אתם בהכרח רוצים להפוך את ישראל למדינת מקלט לסודנים, לתת את ירושלים, לחלן את המדינה (כלומר להוריד את המילה "יהודית" שכיום צמודה למילה "דמוקרטית"), לסגת מכל השטחים ולתת לחמאס להשתלט על יהודה ושומרון. לעומת זאת, אם אתם ימנים, סימן שאתם כותבים בשגיאות כתיב, רוצים להרוג את כל הערבים, מסורתיים, גרים בפריפריה ולמרות שאתם מקטרים על המצב הכלכלי, בוחרים שוב ושוב במפלגה בעלת מצע קפיטליסטי מובהק.
אז זהו, שלא כך המצב. כולנו כל כך התרגלנו להתייחס למציאות בשחור-לבן: "אנחנו"-"הם", "ערבים"-"יהודים", "כן"-"לא". אבל המציאות – ועוד לא החלטתי אם זה לצערי או לשמחתי – לא עובדת ככה. המציאות ברובה היא תחום אפור, גוונים גוונים, ללא אמת אבסולוטית.
תמיד אירוני בעיני איך דווקא שמאלנים, שנוטים להתקשט בנוצות של עקרונות יפים כמו פלורליזם וחופש הביטוי, הם אלה שמתרגזים במפגשים איתי הכי הרבה: "את ימנית?!" הם שואלים בפליאה, "אבל איך?!" – שאלה שמחניקה בתוכה הנחה סטריאוטיפית מכוערת, לפיה בחורה בעלת תואר אקדמי ועברית רהוטה, לא יכולה להחזיק בדעות מהצד "ההוא" של המפה. "או, טוב ששאלת", אני עונה. "בדיוק עברתי ניתוח להסרת הקרניים לפני חודש. זה נורא כאב".
חמישים גוונים של אפור
כי הנה לב העניין: יש ימנים כאלה ויש ימנים כאלה. יש כאלה שדוגלים בטרנספר ויש כאלה שמתנגדים לרעיון בכל תוקף. יש שמאלנים רדיקליים – שהם למעשה פרו-פלסטינים הרבה יותר ממה שהם ישראלים ויש שמאלנים ציונים שאוהבים את הארץ לפחות כמו שאני אוהבת אותה, אבל חושבים שצריך לנהל אותה אחרת לגמרי. המציאות מורכבת הרבה יותר מהשיח המוקצן שנוצר פה בינינו ושלא תמיד מצליח להכיל את המורכבות הזו.
אני לא מסכימה עם כל המהלכים בהם נקט ריבלין מאז שנבחר לכהן כנשיא וחלקם היו בעיני מוטעים מאוד. יחד עם זאת, אני חושבת שריבלין מוכיח עכשיו יותר מתמיד יושר פוליטי ואישי; רוויזיוניסט אמתי מתנגד לגזענות באותה עוצמה בה הוא מתנגד לחלוקת הארץ, מבין שהמדינה נועדה לשרת את הפרט ולא להיפך ותומך בדו קיום בין אזרחי המדינה.
קיצונים משני הצדדים תמיד היו ותמיד יהיו. המטרה המשותפת שלנו, אלה שנמתחים לאורך הסקאלה מן המרכז החוצה, צריכה להיות לא לתת להם להשתלט על השיח ומתוך כך להכתיב את המציאות. בימים בהם כולם מהלכים בין הטיפות ופוליטיקאים משנים את דעתם חדשות לבקרים, טוב לדעת שדווקא נשיא המדינה הטרי דבק בעקרונותיו ולא זז מהם, גם כשהדבר אינו פופולרי והלוואי ונראה יותר נבחרי ציבור בעלי יושר פוליטי שכזה.