אני לא זוכרת את הפעם האחרונה שחזרתי הביתה כל כך טעונה, נעלבת ובעיקר - כועסת. נתחיל מהסוף: עיתונאית שחלקכם ודאי מכירים וחלקכם בהחלט לא (לא מדובר באיזו אושייה מאד מפורסמת, בניגוד למה שהיא עצמה חושבת) - החליטה לתקוף אותי באלימות מילולית שלא חוויתי כמותה מעולם. ערלות הלב, האלימות, ההשפלה שאליהן נחשפתי היו ברמות חדשות של שפלות, של רמיסה גסה של כל הווייתי - וכל זה מאדם זר שראיתי בסה"כ פעם אחת נוספת לפני כן בחיים שלי ושהחליף איתי מילה וחצי.
הפשע שלי? או ווה, אל תשאלו: אני מצביעת ליכוד.
אותה גברת - היא זו ששאלה אותי מה אני מצביעה. זהו דיון שלא זימנתי, שלא רציתי לקחת בו חלק ושלו היה תלוי בי היה נסגר מיד אחרי שהייתי עונה - בכנות המתבקשת, כי אני ממש לא מתביישת בדעתי הפוליטית - ושלום על ישראל.
ישבה לה המתנשאת הזאת, בלון נפוח שגדל באין מפרע בחממת התקשורת המוטה שמאלה וצעקה את עצמה לדעת על כך שהדבילים האלה, פשוטי העם האלה, פשוט מסרבים ליישר קו עם העמדות שלה ושל הקולגות שלה - על אף הניסיון החוזר ונשנה (והכושל) שלהם לייצר שטיפת מוח קולקטיבית. "איך?! איך אתם מסוגלים להצביע ביבי?!" היא צעקה עליי שוב ושוב, לואטת מילותיה, כאילו שאני א. מפגרת ו-ב. מגלמת את כל מאות אלפי האנשים שמצביעים מחל. למרות שלא נגררתי לפרובוקציות שלה ולא עניתי - אחת לכמה זמן, כשהיא לקחה אוויר, היא טרחה להיאנח ולמלמל לעצמה משהו כמו "פאשיסטית" ו-"פסיכיים" וכל זה ממש מאחורי האוזן שלי. נימוסים בסיסיים? אנושיות? כללי דיון? הקשבה? פלורליזם? דמוקרטיה? כל אלה הם ערכים נורא נאורים ויפים - על הנייר; מנסיוני ה-בואו נודה על זה, כבר די עשיר - עם אנשי שמאל, הם דוגלים בדיבורים יפים ובדיאלוג רק כשאלה משרתים את העמדות שלהם.
הושפלתי.
הבקשה שלי - להחליף נושא שיחה, ההכרזה שלי שאני לא מתכוונת לדון בפוליטיקה איתה (המשך המשפט שחשבתי בלב אבל לא אמרתי במציאות: "אני לא מתכוונת להתדיין עם אף אחד שתוקף אותי בצורה כל כך בזויה ולא מכובדת") - נפלה על אזניים ולב ערלים. התקיפה - וכן, הייתה זו תקיפה לכל דבר ועניין - רק הלכה והחמירה, כשאני מתכווצת במושב שלי בשתיקה, מחכה שזה ייגמר.
אף אחד מאיתנו לא יותר טוב מהשני
מדהים אותי, אתם יודעים? מדהים אותי ששמאלנים אף פעם לא מבינים כמה הם מתנשאים וכמה אותה התנשאות ממש תוקעת להם מקלות בגלגלים; מעולם לא העזתי לומר לחברים שמאלניים שהם "עושים את עצמם". מעולם לא שמעתי מי מחבריי הימנים מכנה אותי "שמאלנית בארון" או "שמאלנית מזויפת" רק כי יש לי תואר אקדמי מאוניברסיטת תל אביב ומשלב גבוה בעברית. אלו הערות שאני שומעת מחברים שמאלנים כל, אבל כל הזמן.
מדהים לראות איך יותר מדי אנשי שמאל מצליחים לראות ולגלות חמלה כלפי פליטים ופלסטינים, אבל שונאים את המתנחלים והחרדים בשנאה שגובלת באנטישמיות של ממש. רוצים דוגמא? בבקשה: אותה גברת, שכמה שעות קודם לכן צעקה במלוא גרון על רמיסת חלשים, השמיעה הערות מאוד מאוד מאוד מכוערות - ברמת המצמררות - על חרדים שמכרו לה מזון מאוחר יותר. זה חיזק את המחשבה שלי, שלו היו קוראים לי סלמה והייתי גרה במשולש, היא לא הייתה מעזה לפצות את פיה. אני די בטוחה שאפילו אם הייתי מביעה הזדהות עם דעא"ש, היא היתה מחבקת אותי בחום ומסבירה לי למה היהודים הם עם כובש ונורא שאשם בכיבוש ובפשעי כל העולם משחר האנושות ועד ימינו ולמה המלחמה שלי צודקת.
האפיזודה הזו גרמה לי - בפעם הראשונה במערכת הבחירות הזו - להבין בדיוק, אבל בדיוק מאיפה הגיע ה"מפסיקים להתנצל" של נפתלי בנט. לא, לא רוצה ולא מתכוונת להתנצל. לא מתנצלת על מי שאני ולא מתנצלת על הדעות שלי וחד משמעית לא מתנצלת על הבחירות שלי מול אלוהיי מאחורי הפרגוד בקלפי.
ולטובת מי שלא יודע, או עוד לא הפנים, הנה מבזק חדשות: המדינה הזו של כולם. היא של מצביעי מרצ, בדיוק כמו שהיא שלי; היא של תושבי אלעד החרדים בדיוק כמו שהיא של הקיבוצניקים בעמק שמצביעים "העבודה" מאז ומעולם; של מסעודה משדרות ושל בוזגלו - ההוא מהמבחן, בדיוק כמו שהיא של רנין מהמכולת במנשייה זבדה. כולנו משלמים מיסים. כולנו חיים כאן יחד. כל עוד כל הנ"ל הם אזרחים שומרי חוק, אף אחד מאיתנו לא טוב יותר מהשני - וכולנו שווי זכויות.
נגלגל לסוף הסיפור, כמה שעות מאוחר יותר: נתבקשתי ללכת למקום מסוים ולהביא דבר מסוים. "אני אבוא איתך", היא אמרה בעליצות, "ככה אני אוכל לעשות איתך שלום על מה שעשיתי לך קודם".
בדיעבד, כמה אני אוכלת את עצמי על כך שלא עניתי לה בסרקזם טהור: "תחסכי את המאמץ. אני ימנית, את זוכרת? רצחתי את רבין ואני לא רוצה שלום".