בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים. אז בוא נדמיין את עצמנו רגע, עומדים על שפת ים סוף.
אנחנו כבר לא עבדים. מצב הרוח טוב. מזג האוויר נאה. אבל הנה פתאום, עננת אבק עולה מכיוון דרום. פרעה ההפכפך שינה דעתו, והנה הצבא המצרי, חמוש לעייפה, במרכבות סימן חמש. והם בטירוף. רודפים אחרינו. לכלותינו. הים לפנינו, המצרים מאחורינו, המדבר מצדדינו. מה עושים במצב כזה? לאן אנחנו יכולים ללכת? לאן הולכים כשיש משבר? כשיש לך בעיה, מחלה חס ושלום, תאונה? הכיוון הוא רק למעלה. לכיוון אלוהים.
או יותר נכון, פנימה. אתה מתפלל. נותן את התפילה הכי אמיתית שלך, הדיבור הכי אינטימי שיש לך, הבטחות קורעות לב: "אם רק תציל אותי מהצרה הזו, אני אהיה עבד שלך. אשמור שבת, אפסיק לעשן, אתרום לאלמנות ואחבק יתומים". זה כשאתה בן אדם אחד. אבל מה קורה שכל עם ישראל עומד על פי תהום?
"...וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶל-יְהוָה. וַיֹּאמְרוּ, אֶל-מֹשֶׁה, הֲמִבְּלִי אֵין-קְבָרִים בְּמִצְרַיִם, לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר: מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ...". הם מתלוננים, כמובן. אבל גם צועקים, בוכים לאלוהים: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם, אַל-תִּירָאוּ--הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת-יְשׁוּעַת יְהוָה... יְהוָה, יִלָּחֵם לָכֶם; וְאַתֶּם, תַּחֲרִשׁוּן". הוא אומר להם ששש, תהיו בשקט, דברו חלש. כל אחד להתרכז בעצמו. להיכנס לוויפאסנה. לנשום נשימות עמוקות. ועכשיו דמיינו שאתם יודעים לשחות. דמיינו שאתם יוצאים לשחיית בוקר נחמדה לאחר 400 שנות עבדות ו...כנסו למים. בכיף. משה מבקש מאתנו ללכת נגד האינסטינקט הטבעי שלנו, לשתוק ולהתייצב מול הפחדים.
ואנחנו מתחילים להיכנס למים לאט לאט, והנה, המים דווקא סבבה. קרירים, לא עמוקים, הם אפילו מתחילים להתייבש. פתאום אתה יכול לעמוד. בהתחלה המים מגיעים עד הביצים (מכאן המנהג לאכול ביצים קשות בפסח). אבל פתאום אתה שם לב שאתה כל הזמן ברדודים. הפחדים שחשבת שיעלימו אותך – כשאתה מסתכל להם בעיניים, הם נעלמים בעצמם. ואתה יכול ללכת לצעוד אל העתיד, אל חיים חדשים.
ההמשך ידוע. אלוהים פותח את הים, שם בפנים את המצרים ו... סוגר. אותנו הוא משאיר עם התובנה החשובה, שכדי לזכות בחירות יש להתגבר תחילה על הפחדים, צריך לקפוץ למים. אבל קודם כל, ללכת לים.
אז חג שמח, ואל תשכחו קרם הגנה.