מי שנכנס בשלושת החודשים האחרונים לעמוד הפייסבוק שלי עלול להתבלבל ולחשוב שהגיע לעמוד הרשמי של חגית יאסו. אני מאוהב בבחורה הזאת מהאודישן הראשון, עם ביצוע הא-קפלה ממוטט-החומות שלה ל"עומד בשער". משהו בחוסר המאמץ שבו היא מסוגלת להוציא את קול הנשמה שלה פשוט כובש. יש ניגוד בין הנוכחות הפיזית המעט מרוחקת שלה, עם הקושי להתמסר, לבין מה שקורה כשהסכר נפתח והיא מתחילה לשיר. כל החסימות נופלות ממנה, ואתה שומע קול טהור, עוצמתי, טעון באמת פנימית.
לא נסחפתי. אני מאוד רגיש לניואנסים. אני יכול לזהות בשנייה אם מישהו מנסה לשדר משהו שהוא לא, כדי לשחק אותה עאלק כוכב. ולחגית אין שטיקים. היא מביאה לבמה בדיוק את מי שהיא, ללא גינונים, עם שירה נקייה, מנחמת, שירה שלוכדת אותך גם אם בדיוק נוחת לך מסוק בחצר הבית.
לא תמיד היא עשתה את הבחירות המתאימות לאוזן של הקהל. "התחנה הישנה" למשל הוא שיר שלא ניצל את כל המנעד שיש לה. מעבר לזה, זה שיר שכדי לבצע אותו צריך מידה מסוימת של חספוס, כזה שמתחבר לאבק ולתחושה כללית של עזובה שאי אפשר לעזוב. אולי דווקא בגלל שהקול של חגית כל כך נקי, היא לא הצליחה להביא משהו מהייאוש המתוק של שיכור מוכר מלאבי קר. ועדיין, חגית דבקה בסגנון שלה ובבחירות שלה לאורך הדרך, בחירות ששיקפו בנאמנות ובכבוד את השורשים המוזיקליים שלה, מהסוג שמביאים אדם להחליט להיות זמר.
המתמודד האחרון שסימסתי לו בכוכב נולד היה נינט. מאז ועד היום, חגית יאסו היא היחידה ששמה לי את האצבע על הטלפון. אבל הפעם הרגשתי שפשוט אי אפשר אחרת. נהר ההזדהות והרצון לחבק ולגונן מפני הדחה עלה על גדותיו. כשזה קורה זה פשוט קורה, ואין מה לעשות.
חשוב לי שהיא תזכה. חשוב לי שהיא תקבל את הכסף ושתוכל להתמקד ביצירה. יש כאלה שאומרים שזה לא באמת משנה מי מנצח, כי לפינליסטים טובים תמיד יהיה מקום בתעשייה. אבל אני בכל זאת חרד ליום שבו אבק התהילה ישקע. זה המקום שממנו מתחילה העבודה האמיתית, וכדי להגיע לתקליט ראשון מוצלח וללא פשרות צריך זמן, סבלנות וכן, גם יכולת להשתחרר מנטל הפרנסה. אני רוצה מאוד שחגית תקבל את השהות לגלות את כל העומק שיש בה. מגיע לה. מגיע גם לנו.