לפעמים אפשר למצוא טיפה של צדק קוסמי גם במקומות ההזויים אליהם מגיעה לעיתים הפוליטיקה הישראלית. ההצהרה של אורלי לוי שלא תשב עם בל"ד והרשימה המשותפת, היא בהחלט דוגמה לצדק שכזה.
מדובר בצדק בכמה רמות. קודם כל כי עצם המהלך של כחול-לבן להישענות על הרשימה המשותפת, עומד בניגוד לכל ההצהרות שהם נתנו עד רגע לפני הבחירות. בני גנץ חזר ואמר בכל ראיון תקשורתי שהוא לא יזדקק להסתמך על הרשימה המשותפת. בוגי יעלון האשים את הליכוד ב"מתקפה של שקרים" והצהיר "אתה חושב שאני כרמטכ״ל לשעבר, ועוד שני רמטכ״לים - כשהרשימה המשותפת דורשת להעמיד אותנו לדין בהאג כפושעי מלחמה, אנחנו נשתף איתם פעולה? לא נכניס אותם לקואליציה ולא נסתמך עליהם".
כל זה כמובן לא הפריע להם רגע אחרי הבחירות לעשות מהפך של 180 מעלות, וללכת לנהל משא ומתן עם אותה רשימה משותפת, כולל היסמכות על היבא יזבק, אותה ח"כית שנציגי כחול לבן הצביעו בעד פסילה שלה מכהונה בכנסת מכיוון שלהשקפתם האמירות שלה מביעות תמיכה בטרוריסטים. אז עכשיו מי שתמכה בטרוריסטים תתמוך בממשלת גנץ?
אבל יש פה גם רמה גבוהה יותר של צדק, מעבר לציניות הפוליטית המקומית. זו הפעם הראשונה שהשמאל משלם את המחיר הצודק של ניסיון לקחת אליו פוליטיקאים מימין כדי להצליח לגנוב עוד כמה קולות.
במחנה השמאל מזהים כבר תקופה ארוכה שהעם, אותו עדר בבונים/מנשקי קמעות או איך שלא יקראו הפעם לרוב הציבור, מבין שבסופו של דבר מבחינה ביטחונית, כלכלית ועוד, דרכו הפוליטית של הימין הובילה אותנו לתקופה הבטוחה ביותר והמוצלחת ביותר מבחינה כלכלית מאז קום המדינה. נכון, לא הכל מושלם ויש עוד מה לתקן, אבל הכיוון הוא ברור.
אז מה עושה מחנה פוליטי שעמדותיו מתגלות כלא רלוונטיות? נכון, מנסה להגדיל את מאגר הקולות שלו באמצעות אימוץ של פוליטיקאים מימין. זה מה שעשו בגדול בכחול-לבן כשצירפו אליהם את מפלגת תל"ם עם בוגי יעלון, יועז הנדל, צביקה האוזר ועוד, וזה מה שעשו קצת יותר בקטן אנשי מפלגת העבודה, ולאחר מכן גם מרצ, כשהכניסו לשותפות שלהם את אורלי לוי ממפלגת גשר. אז נכון, אני לא בדיוק נמנה על המעריצים הגדולים של אורלי לוי, אבל מי שלקח את ימין שהתחילה את דרכה אצל אביגדור ליברמן בישראל ביתנו, ושם אותה במקום השני במפלגת השמאל - שיאכל את הדייסה שהוא בישל.
ואחרי כל זה, אסור לטעות. העוול האמיתי הוא לא אצל מי שמתנגדים לשבת עם הרשימה המשותפת, אלא להפך, עם מי שמוכנים למכור את הכל בשם המטרה הקדושה של "רק לא ביבי".
את בוגי הפוליטיקה כנראה השחיתה לגמרי, לעומת הנדל והאוזר שנכון לעכשיו מוכיחים שעמוד השדרה שלהם עדיין קיים. עכשיו מתברר שגם אצל אורלי לוי כנראה נשארו עוד חלקים של אידיאולוגיה אמיתית, כזו שאולי לא באה לידי ביטוי באופן שוטף, אבל כשהרשימה המשותפת מתחילה את המשא ומתן שלה מול כחול לבן בדרישות כמו ביטול חוק הלאום, ועם הדרישה הבלתי מתקבלת על הדעת להפוך את הר הבית, המקום המקודש ביותר ליהדות, לנקי מיהודים, כנראה שגם אצלה מתעורר המצפון המוסרי ומזכיר שגם לה יש קו אדום.