כי היו לישראל בעבר מלחמות קשות. היו מלחמות מבהילות , היו מלחמות עם יותר קורבנות מהצד שלנו, היו מלחמות שלאיש לא היה ברור על מה ולמה, אבל מעולם לא הייתה מלחמה כל כך דוחה. היו מלחמות מתישות, ומתסכלות ומה לא. אבל נדמה לי שמלחמת עזה 2014 הייתה המלחמה המגעילה ביותר בתולדות ישראל.
זו המלחמה שבה נשברו או לפחות נסדקו כמעט כל החוטים המחברים את העם הזה. ומאחר שזה דבר מאוד מפחיד, התמונות גרמו לכולם להקצין באופן כמעט בלתי נשלט. זו המלחמה שאחריה לא ברור אם ישראל היא אכן מדינה ציונית בסגנון האבות המייסדים או מדינה דתית לאומית בסגנון החדש. זו המלחמה שאחריה לא ברור אם יש כאן את הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון או שבקרוב נהיה דמוקרטיה בסגנון פוטין שבה חופש הביטוי, הוא משהו שונה לגמרי.
היד על ההדק קלה יותר?
אני לא מצליח להבין המון דברים שקרו במלחמה הזאת. אפילו בשבוע האחרון. למשל זה שצה"ל פוצץ יומיים לפני הפסקת האש איזה בית קומות ענק, שכנראה היו בו איזה משרדים של משהו, אבל לא משהו נורא דרמטי כי אחרת למה חיכו חודש כדי לפוצץ אותו. וחוץ מזה היה כתוב בכל מקום שזה היה אמצעי לחץ על חמאס דרך פגיעה בשכבות יותר מבוססות. שזה בתרגום לעברית, אם אני מבין נכון: אחרי שהשטחנו מלא מחנות פליטים עניים שאין להם לובי חזק, הגיע זמן גם להראות לעשירים. ולכן פוצצנו את מגדל יו של עזה, שבו יש 70 דירות, בשביל איזה משרד של החמאס שאולי יש ואולי אין שם.
אז יכול להיות שהפלסטינים הם באמת חיות, חלאות, מרצחים, מפלצות. יכול להיות שאין עם מי לדבר. אבל מה איתנו? האם האיום עלינו הפך מבהיל יותר ולכן חייבים להקצין? האם הסטנדרטים בעולם השתנו? האם זה בסך הכל בגלל שהפעם הכל היה מאוד גלוי ובפייסבוק? או שפשוט אנחנו השתנינו?
כן, כן, זאת כמעט השאלה הכי מציקה מהמלחמה האחרונה. האם הישראלים שהיו פעם עם נחמד ומוצלח הפכו אחרי 40 שנות כיבוש למשהו שונה לגמרי. ואם כן, אולי רוג'ר ווטרס הנודניק קצת צודק. כי מאוד קשה להצדיק את כל ההתנהלות הישראלית בחודשיים האחרונים, אם לא מקבלים אוטומטית את המשוואה שהילד המקסים בן ה 4 דניאל טרגרמן חשוב יותר מ 500 ילדים ערבים בעזה.
וזה לא שהלב לא נקרע כשילד כזה נהרג. זה כואב, זה מטלטל, זה חרא גדול. אני לא מסוגל אפילו לחשוב מה הייתי אומר לאימא שלו אם הייתי פוגש אותה. אבל אם מביטים מעט יותר מלמעלה, על התמונה הכללית, נשאלת השאלה האם ילד ישראלי מלאכי אחד מול 500 ילדים ערבים, זאת משוואה הוגנת. גם אם חצי מהילדים האלה, שייכים להורים שהכי רוצים שהם ימותו ויהפכו לשאהידים.
מהארון הזה קצת חבל לי שאנשים יוצאים
לפני כמעט 20 שנה ניסתה ישראל לחסל בירדן את "ראש הנחש", ראש הזרוע המדינית של חמאס חלאד משעל. זה חיסול שכמעט הצליח. השבוע ראיתי אותו מתראיין חמישים דקות אצל המראיין האמריקאי הכי חשוב צ'רלי רוז. הדבר המדהים בראיון הזה הוא שמשעל נשמע לגמרי פרגמטי והגיוני. לא יותר קיצוני מאף אחד בממשלת ישראל. הוא לא מדבר אנגלית אלא ערבית ומתרגמים אותו, אז הראיון לא כזה אישי, אבל הוא אומר שם מלא פעמים שכל מה שהם רוצים זה מדינה לצד ישראל בגבולות 67. וגם מסביר את כל ההיגיון שלהם.
מי שרואה את הראיון הזה ברצינות, לא יכול להגיד שאין עם מי לדבר. כי יש. ואני שואל אם אחרי המלחמה הזאת, עכשיו כשכולם לא מרוצים מראש הממשלה, לא הגיע הזמן לדבר. אבל האמת היא שבישראל לאף אחד אין כח להקשיב למנהיגי החמאס. וזה קצת בעיה.
אל תדאגו, אני לא חוזר לקלישאות הידועות. השאלה היותר דרמטית היא לא אם אנחנו יכולים לדבר עם חמאס - אלא האם אנחנו יכולים לדבר אחד עם השני? האם אנשים כמו נפתלי בנט, איילת שקד ואביגדור ליברמן בכלל מאמינים בקונספט הזה של מדינה ציונית דמוקרטית. או שכל אחד מהם יש לו בעצם איזה רעיון בכלל אחר.
באופן מפתיע או שלא, השבוע שוב התעסק אחד מאותם חברי כנסת, שפעם חשבתי שהם הזויים, ועכשיו מתברר שהם המיינסטרים החדש, באיזה טפשות שכל מטרתה להעליב. הפעם הוא הציע שהערבית לא תהיה שפה רשמית בישראל. זה אחרי ההצעה הקודמת שלו, שאסור יהיה להגיד את המילה נאצי. שזה כאילו מצחיק, אבל הבעיה היא שזה לא.
המציע הוא ח"כ שמעון אוחיון, שמי בכלל היה שומע עליו אלמלא הצעות החוק הפופוליסטיות שלו. הבעיה היא שעם דני דנון, אורית סטרוק, משה פייגלין, מירי רגב ועוד מלא שמות שאין לי כח לחזור עליהם, מתברר שישראל היפה זה לא הנשים הנחמדות שבישלו שניצלים לחיילים אלא אנשים כמו דוד רותם, והמפחיד מכולם, יושב ראש הקואליציה יריב לוין, שתמיד אומר דברים מקפיאי דם בטון מנומס כזה כאילו הוא מדבר שירה.
מעניין אם כל האנשים שנחשבו עד המלחמה הזאת מרכז עם נטיה לשמאל, מיאיר לפיד ובוז'י הרצוג ועד אודי פרידן, ועכשיו חושבים שגדעון לוי הוא האויב מספר אחת של ישראל, לא יתפכחו ויבינו שעשו עליהם סיבוב. ולא, האויב האמיתי הוא ממש לא גדעון לוי.
בגלל שאני טיפוס אופטימי אני מאמין שחלק מהשדים שיצאו במלחמה הזאת, יחזרו עם הזמן לארון. בגלל שאני לא מאמין בארונות, אני מפחד שחלק מהשדים שיצאו מהארון יישארו איתנו לתמיד. ואם זה ככה, אני לא בטוח שישראל היא עדין מדינה כל כך צודקת ומופתית, אור לגויים. יש מצב שברגע הזה בזמן, לפני שהתמונה מתבהרת או שמישהו כאן מתאפס, אנחנו נראים יותר כמו חושך לגויים.