אני לא אוהב בתי כנסת. אני משתדל לא ללכת לבתי כנסת. וזה למרות שבילדותי זה היה חלק מהחיים. לא כל שבוע, אבל בכל ראש שנה ויום כיפור אימא שלי, שאהבה את התפילות, דאגה שנלך כולנו לבית הכנסת הגדול בחדרה. שם גם חגגתי את הבר מצווה שלי. עליתי לתורה, שרתי את ההפטרה וקיבלתי מתנה ספר תנ"ך קטן שאותו אני שומר עד עצם היום הזה.
מאז עברו הרבה מים בירקון וגם בהדסון. אבל למרות שהעולם השתנה מאוד, בתי הכנסת הרשמיים של ישראל לא השתנו כלל. בישראל שולטים האורתודוקסים והמתנחלים בדת וגם בממשלה, ולכן ישראל היא מדינה שאין בה בעצם חופש דתי. לפעמים נדמה לי שיש בה פחות חופש דתי ממה שהיה לפני ארבעים שנה. אבל האמת היא שאני לא מתעסק בזה בחיי היום יום שלי. בשלב מסוים פשוט הפניתי את הגב לכל זה ויאללה, שכל אחד יעשה מה שנוח לו.
העניין הוא שבכל פעם שאני נתקל באופציה אחרת, בכל זאת נצבט לי קצת הלב. גם כי בן זוגי בא ממשפחה יהודית אמריקאית עם קשר הרבה יותר עמוק לדת. אביו היה רב, הוא מכיר את כל התפילות ויודע לשיר אותן, והוא לא מעט פעמים מסביר בקול רם שהוא מצטער שאנחנו לא ממשיכים את המורשת של אביו המנוח. אבל גם כי אלמלא היה ביהדות הישראלית משהו כל כך תוקפני, שכופה את עצמו ואינו פתוח לשום דיאלוג, ייתכן שהייתי יכול להיות הרבה יותר יהודי, גם באופן פרקטי.
בסוף השבוע האחרון חגגנו בניו יורק בת מצווה לאחיינית שלנו, סופיה פוקס. כבר ביום שישי בערב הלכנו לבית הכנסת לטקס השבת ומצאנו עולם חדש לגמרי. בית הכנסת ע"ש סטפן וייז, ברחוב 68, הוא הראשון במה שקרוי "בתי כנסת חופשיים" בארצות הברית. והוא באמת מקום שכיף לבוא אליו. ברור שאין בו עזרת נשים וגברים, כולם יושבים ביחד, אבל יותר מזה, על הבמה עומדים חזן וחזנית ששרים ביחד את כל התפילה. ואם זה לא מספיק, אז כדי שהתפילה תהיה הרבה יותר יפה, יש בצד להקה של חמישה נגנים. כל הגברים כמובן חובשי כיפה, שמלווים את התפילה בנגינה.
התפילה של ערב שבת נמשכה בערך שעה ורבע, אבל עברה בקלות ובנעימים. אישה מבוגרת עברה בין המתפללים, ועזרה פה ושם למי שלא מצא את הדף הנכון בסידור. גם נשים התעטפו בטלית, ובאופן כללי היה קשה להתעלם מהשוויון בין גברים ונשים. הטון הכללי היה כזה שמקבל כל אדם ושמח בכל מתפלל שהגיע. מסתבר שכאשר הדתיים אינם אוחזים את השלטון בביצים, וצריכים להתאמץ כדי לשמור על הקהילה היהודית, מוצאים את הדרכים לעדכן את המנהגים ולהתאים אותם לרוח הזמן. כמו שאמרה למחרת סופיה בדרשה שנשאה בתום ההפטרה שלה, כאשר ילד ממרה את פי הוריו, למרות שכתוב בתנ"ך שצריך לסקול אותו, בדת היהודית כבר 2,000 שנה לא מוציאים להורג. הנה, תודה באמת, לא כל מה שכתוב בתנ"ך חייבים ליישם.
לכזאת יהדות אני מוכן להתקרב
הטקס של יום שישי בערב היה רק מתאבן לקראת החגיגה של שבת בבוקר. בשעה עשר בית הכנסת כבר היה מלא. בצד האולם ישבו 50 בני ובנות הכיתה של סופיה, רק חלקם יהודים, שבאו להשתתף בחגיגה שלה. סופיה עצמה עמדה על הבמה לצד החזן ושרה איתו את כל התפילות. זה משהו שהיא התכוננה אליו חודשים ארוכים, שכן היא אינה דוברת עברית וההגייה הנכונה של כל המילים ולימוד הניגונים, נעשתה תוך כתיבתם באותיות אנגליות. ייתכן שהעובדה שהיא לומדת בבית ספר לאמנויות עזרה לה ללמוד את השירים, ועדין זה היה מרשים מאוד לראות נערה בת 12, יהודייה אמריקאית, מובילה טקס שלם של תפילה.
ברגע המתאים אביה שם עליה את הטלית שלו, שהייתה גם הטלית של אביו וסבו. מאחר שהיא בת יחידה, זו הדרך היחידה שהטלית הזאת תעבור לדור הבא. בבית כנסת רפורמי באמריקה ההעברה הזאת אפשרית וגם מרגשת. לאחר מכן נקראה לבמה בת דודה שלה, שנבחרה על ידה, לפתוח את ארון הקודש להוצאת ספרי התורה. לשירת הברכות המקדימות לקריאת ההפטרה נקראנו גם אני ואיתן לצד אחיו האחר ובת זוגו. אולי בעיניי אנשים מסוימים זה לא ביג דיל, אבל בעיניי בית כנסת שמזמין אותי ואת איתן כזוג לעלות לתורה, מקרב אותי לדת היהודית יותר מכל חוק שיעבירו בכנסת המפלגות הדתיות. כשעמדנו על הבמה ושרנו את התפילה יכולתי לראות שחלק מהחברות של סופיה לכיתה, כאלה שכבר חגגו לפניה, מכירות את התפילות ויודעות לשיר אותן. בסוף הטקס, כשהחזירה את ספר התורה לארון, הזמין הרב את כל בני הכיתה, בנים ובנות, לעלות לבמה ולראות את התורה מקרוב. קשה לי לחשוב על אקט שמקרב יותר בני נוער למסורת היהודית.
הרב של בית הכנסת נקרא אמיאל הירש. הוא עורך דין במקצועו. בדרשה שנשא עם תום התפילה הוא הסביר כי בית הכנסת הזה פתוח בפני כל אדם וקרא לכל מי שנהנה מהטקס לבוא ולעבור טקס בר מצווה בעצמו, בין אם הוא יהודי שמשום מה לא חגג בר מצווה בגיל 13 והוא מצטער על כך, בין אם הוא אישה שבשעתו לא יכלה לעלות לתורה. כל אדם מכל מין או מגדר, מוזמן לבוא. וגם אם הוא בן דת אחרת שרוצה להרגיש את החוויה היהודית, הרב יהיה מוכן לחגוג לו בר מצווה. שזה כאילו איזה חילול קודש, אבל בעצם הדרך הנכונה. לא במקרה בית הכנסת הזה מפוצץ בחגים ואי אפשר להכניס בו סיכה.
אם היה ליד הבית שלי בית כנסת כזה, ייתכן שהייתי מבקר בו. אבל אין. הסיבה ברורה: ליהודים הדתיים בישראל יש יותר מידי כוח, אותו השיגו דרך ההתאגדות במפלגות פוליטיות, ולכן אין להם שום אינטרס לצעוד קדימה ולהתעדכן. לכן ברוב בתי הכנסת בישראל לא יעלו לתורה זוג הומואים, ונערה בגיל בת מצווה לא תוכל לשיר את התפילות על הבמה לצד החזן. העיקר שיש מי שדואג להעביר כסף לישיבות, ולגדל שם דורות חדשים של אנשים בורים שחושבים שאפילו שירות בצבא של גברים הוא תועבה.
אני יודע שיש בצפון תל אביב בית כנסת רפורמי מוצלח, ושיש עוד כמה כאלה בישראל. אבל הם יוצאי הדופן. הנה עוד מהפכה שהרוב הדומם בישראל לא מצליח לעשות. חבל שצריך לנסוע עד ניו יורק כדי ליהנות בבת מצווה.