אני מת על משה כחלון. אני חושב שהוא שר אוצר טוב, שהוא איש רציני, שהלב שלו במקום הנכון. אבל כחלון, פוליטיקאי של אלפי שנים, לשעבר בכיר בליכוד, לא יגיע לבחירות הבאות כבשר טרי. הוא כבר לא יכול למכור את עצמו כמשהו דנדש שעוד לא ראינו.
גם יאיר לפיד הוא בעיני איש ראוי. אני מודה שהניסיון שלו בשנה האחרונה להיות איש מרכז-ימין, כולל הפרשות חלה, לא יורד לי בקלות בגרון. גם לא המלחמה המיותרת והמכוערת שלו ב"שוברים שתיקה". אבל במצב הקיים, לפחות עד לאחרונה, הוא נראה כמו האופציה הכי ריאלית להחליף את בנימין נתניהו. ובכל זאת, הבעיה הכי גדולה של לפיד היא שהוא התחיל קצת מוקדם מדי. זה קצת אכזרי, אבל בסיבוב הזה טרי הוא לא ממש.
לפיד ישנא לשמוע את זה, אבל כל זה שייך לפוליטיקה הישנה. בעולם יש עכשיו פוליטיקה חדשה. החוקים שלה מאוד פשוטים: נמאס לנו מהסיאוב, מזה שהכל תקוע. תביאו לנו מישהו חדש, שלפחות מבטיח להתחיל הכל מהתחלה, ולעשות ריסטרט, ריפרש, וכל פעולת ריענון אחרת. עד השבוע התחושה שלי, ולא רק שלי, היתה שאין בישראל מועמד חדש אמיתי שמתחמם על הקווים. לא מועמד בעיני עצמו, כמו אראל מרגלית, לא אהוד ברק הבלתי נלאה. גם לא הרמטכ"לים לשעבר, זה שהסתבך וזה שלא ברור מה הוא רוצה. אני מדבר על מועמד רענן באמת. כמו עמנואל מקרון בצרפת.
ואם יורשה לי, ברור שהמועמד הזה חייב להיות מזרחי. גם כדי לשכנע אנשים שמצביעים לליכוד, ושכרגע כל השמאל-מרכז נראה להם מלא באשכנזים שמתנשאים עליהם, אבל גם כדי לעשות תיקון אמיתי. רק אדם ממוצא מזרחי, ממשפחה שחוותה לפחות חלק מהאפליה וההסללה, יוכל לתת לקהל הגדול הזה את הטאץ' הסופי בתהליך השחרור.
גם אם האשכנזים שבנו כאן, כמו הסבים שלי, היו אנשים נהדרים, הם עשו במקביל עוולות איומות שחייבים להודות בהן ובעיקר לדבר עליהן. פרשת ילדי תימן היא דוגמה בולטת במיוחד. ואת כל הקרעים האלה יכול לאחות רק ראש ממשלה מזרחי. הוא לא חייב לאהוב מופלטות, הוא גם לא חייב להעריץ את זוהר ארגוב, אבל הוא חייב לבוא מהרקע הזה. אשכנזי מנצח כבר יש. קוראים לו בנימין נתניהו וממנו, ומהשושלת שלו, כבר נמאס נורא.
עשיר מאוד ולא רואה עשירים בעיניים
והנה פתאום מתברר שיש אופציה. קוראים לה אבי גבאי, ומיום שלישי בלילה הוא התקווה הגדולה של ישראל. יש בו את כל האלמנטים שצריך בשביל לסחוף את המדינה. אני מציע לכם לראות את הראיון שנתן לאילנה דיין בעובדה, יש בו הכל. אבל כדי שתאמינו אני מוכן להסביר.
גבאי גדל במעברה לצד שבעה אחים ואחיות, אחד מהם פרופסור ואחד נהג מונית. הוא בנה את עצמו במו ידיו, והיה ילד פלא שגדל במשרד האוצר והפך למנכ"ל בזק. הוא נכנס לפוליטיקה לצדו של משה כחלון, ואז פרש, והוא לא מפחד להגיד שמבפנים הכל נראה קצת רקוב. מבחינה כספית גבאי מופגוז, הוא שווה לפחות 50 מיליון שקל. הוא אמנם עשה את זה ממשכורות מופרזות, שגם הוא יודע שהיו מוגזמות, אבל הוא יכול לקנות את השמפניה שלו בעצמו. מה בעצם צריך יותר מזה?
אם יש לדונלד טראמפ המטורף איזה צד טוב, זאת העובדה שהוא בא מהשוק הפרטי. גם גבאי. בזק היא קונצרן שחזק יותר מכל משרד ממשלתי. זה לא נעים, ולא בריא, אבל ככה זה, ולכן מי שעמד בראשו באמת לא רואה בעיניים. הוא כבר מאוד עשיר, ולא צריך מאיתנו גרוש, ומצד שני אנשים עשירים ובעלי השפעה לא מגרים אותו ולא מפחידים אותו. כשהוא מתאר את ההתנגדות שלו למתווה הגז, אתה מאמין לו.
רק לשם השוואה שלי יחימוביץ', שהיא נהדרת, לא יכולה לנסח את הדברים באופן שהוא מנסח אותם. היא צבועה במפלגתיות, בשנאת טייקונים, בשטויות. זה לא משנה את העובדה שהיא צודקת, אבל משכנעת רק ציבורים קטנים. לגבאי יש אפשרות לנהל מהשבוע הבא קמפיין שלם, שישכנע את ישראל כולה שמתווה הגז היה רמאות מסריחה ושגנבו לכולנו מלא כסף. כסף וכלכלה אלה שני דברים שהוא מבין בהם מצוין.
הרי ברור שחיכינו לג'וקר שיטרוף את הקלפים. עמיר פרץ הוא איש ראוי ומצוין. אבל בסיבוב המאה שלו, כשהפעם הוא הבוס של ציפי לבני ולא ההפך (דבר שמשנה רק לשניהם) קשה להרגיש אתו תחושות התעלות. מה גם שהוא חבר ישר לאבי ניסנקורן ולוועדים הגדולים. לך תסביר עכשיו למישהו שהאיש שחייב כל כך הרבה לאנשי חברת החשמל ועובדי התעשייה האווירית יביא שינוי אמיתי.
הסיפור של טראמפ הוא לא נעים, כי זה טראמפ. אבל הסיפור של צרפת הוא דווקא דוגמא מעודדת, אפרית. מדינה שהייתה על סף להפוך לבית משוגעים, שכמעט בחרה נשיאה גזענית ודוחה, בחרה במועמד חדש וסקסי ופירקה את כל השיטה. לא רק בבחירות לנשיאות, אלא גם בבחירות לפרלמנט שבאו אחר כך. ואם צרפת לא נהרסה, גם ישראל לא תיהרס מזה שיהיה מנהיג חדש ומפתיע שלא היה שם עד אתמול. העובדה שהוא לא היה רמטכ"ל או אלוף בצה"ל לא משנה דבר. גם נתניהו לא.
לא הכי שמאלני. נו, אז מה?
וכן, אבי גבאי הוא לא בדיוק איש מפלגת העבודה קלאסי. האם הוא פרש מ"כולנו" רק כי אין לו סבלנות להיות מספר שתיים? ייתכן, אבל זה לא משנה. האם הוא לא באמת שמאלני? יש מצב. אבל תמיד הסבירו לנו שגם בנימין נתניהו מבין שהפתרון היחיד הוא שתי מדינות, ושרק איש ימין יביא שלום. לפחות הוא לא חייב כלום למתנחלים, והיי, הוא בכל זאת בחר במפלגת העבודה. כמה ימני הוא יכול להיות?
ולסיום, צריך בכל זאת לחזור למזרחיות. הטעות היא להתמקד עכשיו בניצחון של שני המרוקאים על האליטה האשכנזית בתוך מפלגת העבודה. זה בדיוק הדיבור הישן של שלשום. המזרחיות של אבי גבאי היא בדיוק מה שרצינו תמיד שתהיה – עובדה. כמו צבע השיער שלו. כן, חשוב שיהיה ראש ממשלה מזרחי. אבל זה לא באמת משנה אם גבאי מעדיף אייל גולן או שלמה ארצי. משנה שהוא איש עם הישגים, חכם ורציני, ונראה שהלב שלו במקום הנכון.
אם המתפקדים של מפלגת העבודה, שהם מפולגים, בחלקם מסואבים משנים ארוכות של בחישות, ובכלל לא החבורה הכי סקסית בעולם, יתעלו על עצמם ויתנו בו אמון – יש סיכוי טוב שראש הממשלה הבא של ישראל יהיה אבי גבאי. אם הוא רציני כמו שאני מקווה שהוא באמת, הוא יצליח לכבוש את המפ"איניקים ואז את ישראל כולה. שירתום אליו לקואליציה את משה כחלון ויאיר לפיד ויצעיד את כולנו לעתיד שפוי יותר. מי יודע, אולי עוד תזרח השמש.